אורי גולדבורט | היסטוריה של הספורט | 15/07/2012

האפוס של המיל, חלק א'

מאת: פרופ' אורי גולדבורט

מיל (Mile, נכתב כיום בעברית גם מייל), היא יחידת אורך יבשתית השווה באורכה ל-1609.344 מטרים. מיל אחד שווה באורכו ל-1760 יארד (1 יארד = 91.44 ס"מ). מסלולי אתלטיקה רבים היו בנויים בעבר כאשר היקפם הוא רבע מיל (440 יארד, 402.336 מטרים). היו גם מסלולים של "שלוש הקפות למיל" (586.66 יארד, 536.45 מ') כמו זה באצטדיון "וייט סיטי" בלונדון בעת שהתקיימו בו תחרויות האתלטיקה במשחקים האולימפיים של שנת 1908 ועד היום מקובל בארה"ב במקומות מסוימים קיום תחרויות באולם במסלול של "11 הקפות למיל" (160 יארד, 146.304 מ').

ריצת המיל קדמה למרחק האולימפי (ריצת 1,500 מ'). זה היה המרחק הפופולרי באתלטיקה, וזכה לתשומת לב רבה במשך שנים ארוכות. בטבלאות שיאי העולם באתלטיקה, היו שיאי ריצה הן במרחקים במטרים והן במרחקים ביארדים ובמילים כמו שיאים בריצות 100 יארד, 220 יארד, 120 יארד משוכות, 2 מיל , 6 מיל ועוד. החל מאמצע שנות השבעים הוחלט להפסיק לרשום שיאים חדשים במרחקים לא מטריים אך בשל המקום הנכבד שהיה לריצת המיל, הוחלט ששיאים במרחק זה ימשיכו להירשם.

זכורני, בצהרי יום ה-7 במאי 1954, משפתחתי באקראי את "הארץ" של אותו יום: ידיעה קצרה, לא במדור הספורט (שאז לא הופיע אלא בימי ראשון ושישי) מסרה, כי הבריטי רוג'ר באניסטר, בן 25, היה האדם הראשון שרץ מיל אחד בהישג שמתחת ל-4 דקות. הוא קבע 3:59.4 דקות. הידיעה הוסיפה ואמרה שההתאחדות האנגלית עלולה להימנע מהגשת השיא לאישור עקב "משיכה" בלתי חוקית (של צ'אטאווי ובראשר).

היום, "משיכה" מעין זו היא עניין שכיח וחיוך עולה על שפתינו למקרא דברים אלו, אבל בשנים ההן היה זה נושא רב-מחלוקת, ובמשך שנים רבות היה אסור בחוקה. הנוסחים של החוק האוסר משיכה עברו שינויים רבים. בחוקת 1961/62 כתוב בחוק הנוגע לאישור שיאי עולם בריצה כי הם צריכים להיות מושגים ב- bona fide scratch competition…  (תחרות אמיתית בה לא ניתנת מקדמה לחלק מהמתחרים) ובהמשך מוסבר:

"In deciding whether the competition was a bona fide one the International Amateur Athletic Federation will consider whether the claimant was unfairly assisted toward the time accomplished by pacing from another competitor apparently designed to assist him to achieve a record."

בחוקת 1983/84 בחוק העוסק בסיוע לאתלטים כתוב כי אסורה uncompetitive running  ומיד מוסבר המושג uncompetitive running  :  

"…any athlete participating in the competition with the sole intention of setting the pace."

בחוקה הנוכחית כתוב:

"…For the purpose of this Rule, the following shall be considered assistance, and are therefore not allowed: (a) pacing in races by persons not participating in the same race, by athletes lapped or about to be lapped…

האם רצים בחולצות פסים שעל מספר החזה שלהם כתוב באותיות קידוש לבנה PACE הם רצים המשתתפים באותו מירוץ כמו שאר המתחרים? כנראה שב-IAAF חושבים שכן...

מיל בפחות מארבע דקות – כיצד זה קרה

עצם המחשבה שתוצאת ריצת מיל עשויה להתחיל בספרה שלוש הייתה כה דמיונית, והעין כה בלתי מורגלת אליה, עד כי משהו "בלתי ממשי" היה בספרות אלו, 3:59.4. ב-12 באוגוסט 1975 קיצץ ג'ון ווקר עשר שניות שלמות מהישג זה. ההיסטוריה, דומה, טופחת בשקט ובאירוניה על פני מציבי "גבולות יכולת האדם" למיניהם.

הבה נתבונן במה שהתרחש בתחום ריצת המיל  והריצה "התאומה" – 1500 מ', שהיא גם המרחק האולימפי, מאז נפרץ "מחסום 4 הדקות". כשניגש באניסטר למבצעו ב"איפלי רואד"   באוקספורד היה כבר השיא העולמי במיל (4:01.4 ד', של השוודי גונדר הייג) בן 9 שנים, ועד 1952 לא התקרב אליו איש כדי סיכון ממשי. היו אלה באניסטר עצמו (ב-27 ביוני 1953 ב"מוטספר פארק") והאוסטרלי בן ה-23 ג'ון לאנדי (עוד ב-12 בדצמבר 1952 במלבורן) אשר רמזו, כי "השיא הנצחי" בסכנה (הם קבעו 4:02.0 ו-4:02.1 ד') אך באוקספורד הפתיע באניסטר את עצמו בשיפור שיאו של הייג בשתי שניות תמימות. ארבעת סיבובי האצטדיון (של 440 יארד כל אחד) נמשכו 57.5 – 60.7 – 62.3 – 58.9 שניות. כריס צ'אטאווי הבטיח את הקצב המהיר עד ל-1,200 מ', ואז נותר לבאניסטר עצמו המאמץ הגדול והקובע. הכרוז, נוריס מק-וורתר, מתח היטב את הקהל בהודעה על "שיא אנגלי, שיא בריטי, שיא אירופי, שיא האימפריה הבריטית ושיא עולמי" ומשהזכיר את המספר "שלוש" פרצה שאגה אדירה, אשר החרישה את יתר דבריו.

אגב, בדרך אל חוט המטרה השווה באניסטר את שיאם של הייג, סטרנד וליאג ב-1500 מ' (3:43.0 ד') אך בהיעדר חוט מטרה ושיפוט רשמי, לא זכה בהכרה.

כאן נפנה מבטנו לרגע ליבשת אמריקה. לאחר פריחה גדולה בשנים שבין המלחמות (ג'ואי ריי, ביל בונטרון, ג'ין ונצקה, צ'ק פנסקי, ארצ'י סן-רומני ומעל לכולם גלן קנינגהם) הידרדרה ריצת המיל האמריקאית ודעכה עם פרישתו (ב-1948) של הכומר-האתלט ג'ילברט דודם. והנה עתה הבטיח צעיר גבוה וצנום, בן 22 מקנזס (מולדתו של קנינגהם) לחדש את מסורת המיל האמריקני: ווס סאנטי עלה אל התהילה ב-5 ביוני 1953 בריצת המיל בקומפטון, ב-4:02.4 דקות. עתה, שלושה שבועות לאחר שיאו של באניסטר, התייצב לאליפות אזור עמק מיזורי: את המיל השליםב-4:01.3 ד' (4:01.4 לאחר "עיגול") והשתווה להייג! לאחר שבוע רצו את המיל המסורתי של קומפטון, מחצית מרחק מהירה – 1:58.7 ד'.  200 מ' לסיום, קצבו עדיין מהיר מבאניסטר, וב-1,500 מ' הוא קובע שיא עולמי חדש – 3:42.8 ד'! אך הסיום מואט והזמן הסופי "רק" 4:00.6 דקות.

האין זה מוזר, שתוצאה מדהימה כמו זו של באניסטר ושיאו של סאנטי, ובמיוחד לאחר עשר שנות קיפאון בשבירת שיאים, יחזיקו מעמד רק שלושה ושישה שבועות? אך כה רצה הגורל, וב-21 ביוני הסתייע ג'ון לאנדי במשיכה של אותו צ'אטאווי (יותר מאוחר – יריבו המושבע של ולדימיר קוץ ב- 5,000 מ') בטורקו שבפינלנד. את מחצית המרחק עברו ב-1:58.5 ד'. שלושה סיבובים הושלמו ב-2:57.2 ד' וכך, למרות עייפות מהממת לא נזקק לאנדי לסיום כה מהיר כפי שדרוש היה לבאניסטר. בנקודת 1,500 המטרים מדדו השופטים 3:41.8 ד' – שיפור של 1.0 שנ' לשיא הטרי של סאנטי. כאן התאושש לאנדי, ובסיום מהיר השלים את המיל ב-3:57.9 ד'! על פי חוקת האתלטיקה של הימים ההם עוגלו תוצאות של ריצות לחמישית השנייה הקרובה, אלא אם כן היה המרחק 1,000 מטרים או פחות (מאז שנת 1956 – מיל או פחות) וכך הוכר השיא כ-3:58.0 ד'. עתה, משעמדו לאנדי ובאניסטר להיפגש בגמר משחקי האימפריה הבריטית בוואנקובר, ב-7 באוגוסט באותה שנה, כבר נודע שמם לתהילה בעולם הספורט כולו. היה ברור, שתקופה חדשה מתחילה בריצה למרחקים בינוניים וארוכים. לעתים כה קרובות מצטבר מתח רב – ומסתיים באכזבה רבתי, אך לא הפעם! לאנדי, "הרץ המוביל" הטיפוסי , עשה את העבודה השחורה, הוביל ב-1,500 מ' בזמן 3:41.9 ד' (עשירית משיאו) כשבאניסטר הגיח מימינו לעיני 35 אלף צופים (ומיליונים בטלוויזיה) וניצח, 3:58.8 לעומת 3:59.6 ד'. מה עוד ניתן לדרוש מספורטאי בעונה אחת?

אולם באניסטר לא הסתפק בכל אלו, וכעבור שלושה שבועות בדיוק, בברן, הכניע את כל יריביו וזכה בתואר האירופי ב-1,500 מ' בזמן של 3:43.8. שישי, מדוכא ועייף, הגיע הכוכב ההונגרי החדש שאנדור איהרוש, אשר ארבעה ימים לפני הריצה ההיסטורית הדהים בשיא אירופי חדש ב-1,500 מ' (3:42.4 ד' באצטדיון "ביסלט" שבאוסלו). כאן אמר באניסטר די, הקדיש את עצמו ללימודים ועתיד היה להתפרסם בשדה הרפואה הספורטיבית. כפי שניווכח הוא לא היה ה"מילן" האחרון שנטש את המסלול בשיא כושרו.

הסדרה פורסמה לראשונה ב"החינוך הגופני" בשנים 1975 - 1976 ולאחר מכן (בגרסה מעודכנת) ב"עולם הריצה" בשנים 1984 - 1985.

המאמר הבא: האפוס של המיל, חלק ב'

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.