אורי גולדבורט | היסטוריה של הספורט | 12/04/2013

האפוס של המיל, חלק יב'

מאת: פרופ' אורי גולדבורט

תואר (דחוק) לווקר, הפתעות מערב-אירופאיות

בין אלו שעל שכמם הוטלה משימה כפולה (800 – 1500 מ') במונטריאול 1976 היו שני רצים אירופיים צעירים. הבלגי איוו ואן דאמא, בן 22 וענק קומה נחשב מועמד למדליית ארד ב-800 מ', מול שני המועמדים ה"בטוחים" ריק ווליוטר מארה"ב ומייק בויט מקניה (תכניותיו של אלברטו חואנטורנה מקובה במרחק זה היו בגדר מסתורין) וגם הבריטי סטיב אובט, שטרם מלאו לו 21 שנה, היה ידוע בעיקר ככישרון  גדול במרחק היותר קצר. אכן השניים סיימו "שני מפתיע" (ואן דאמא) וחמישי (אובט) ב-800 מ' ובשיאים אישיים (1:43.86, 1:45.44). גם הצמד המערב גרמני תומאס ווסינגהאגא – פול היינץ וולמן נבחרו לייצג את ארצם ב-800 מ' והראשון אף הגיע לחצי הגמר. גמר ה-800 מ' היה ב-25 ביולי  וארבעה ימים אחר כך, ב-29 ביולי נערכו המוקדמות בריצת 1500 מ'.  במקצה מספר 2 שבר אובט את שיאו האישי במרחק זה (שהיה חדש יחסית עבורו) כאשר סיים ראשון (3:37.89) לפני ווסינגהאגא (3:37.93) ופרננדו מאמדה מפורטוגל (3:37.98, לימים שיאן עולם בריצת 10,000 מ'). היו אלה הזמנים המהירים ביותר שהושגו עד אז בריצת מוקדמות. כל זאת עד המקצה הבא בו "חרך" ווקר את המשטח (3:36.87). למחרת נערכו מקצי חצי הגמר. 18 רצים שהעפילו מהמוקדמות חולקו לשני מקצים כאשר לגמר מעפילים הארבעה הראשונים מכל מקצה ו"מפסיד מהיר" אחד. מספר משתתפי הגמר (תשעה) חזר להיות כפי שהיה בטוקיו 1964 וקודם לכן. במקסיקו-סיטי 1968 היו 12 בגמר ובמינכן 1972 עשרה (גם במוסקבה 1980 היו תשעה בגמר והחל מלוס-אנג'לס 1984 מעפילים לגמר 12 רצים במרוץ ל-1500 מ'). ווקר היה ראשון במקצה מספר 1 (3:39.65) לפני גרהאם קרוץ' מאוסטרליה (3:39.86), דייב מורקרופט מבריטניה (3:39.88, לימים שיאן עולם בריצת 5000 מ') ויאנוש זמן מהונגריה (3:39.94). ווסינגהאגא ( חמישי, 3:40.06, סיים בפיזור נפש  ב"ג'וגינג" ולא הבחין בהונגרי שחלף על פניו) ואובט (שישי, 3:40.34 ), היו בין הנושרים.  כל החמישה הראשונים ממקצה מספר 2 קבעו זמן טוב משל ווקר ועלו לגמר: האירי אימון קוכלאן (3:38.60), ווליוטר (3:38.71), ואן דאמא (3:38.75), פרנק קלמנט מבריטניה (3:38.92) ווולמן (3:38.99). הגמר, ב-31 ביולי, היה איטי להרגיז: 400 מ' ב-62.5 שניות, 800 מ' ב-2:03.2 ד'. לאחר 25 זמנים של מתחת ל-3:40 במוקדמות (לעומת חמישה או פחות במהדורות הקודמות של המשחקים האולימפיים) נראה היה כי כל המתחרים סומכים (חלקם, בטיפשות מרובה)  על יכולת הסיום שלהם. 1200 מ' כוסו ב-3:01.2 כשקוכלאן בראש. עתה פרץ ווקר. 100 מ' "נוסח  פיטר סנל בטוקיו 1964" ב-12.5 ש' (ראו חלק ד' של הסדרה).  מניפת המירוץ נפתחה. המרדף של היריבים היה מאוחר מדי. ווקר סיים ב-3:39.17 (לפי החוקים דאז עוגל ל-3:39.2, הניצחון האולימפי האיטי מאז 1956) כאשר ואן דאמא (3:39.27),  ומאחוריו וולמן המפתיע (3:39.33), מפגרים רק במעט. בין קוכלאן (3:39.51) וווליוטר (3:40.64) שהיו המאוכזבים בהא הידיעה של מירוץ זה, התברג קלמנט (3:39.65). יומיים קודם הגיע גיורגא גיפו מרומניה במקום השישי (!) במקצה המוקדם בו זכה אובט בזמן 3:39.20 ד'...

ווסינגהגא זוכה בשיא אירופי ובאישה

כבכל שנה, הביאו התחרויות הפוסט-אולימפיות את הזמנים המהירים: 3:53.07 לווקר ו-3:53.10 לווסינגהאגא, בתחרות "דאגנס ניהטר", בסטוקהולם – שיא אירופי לווסינגהאגא. על נחמה פורתא זו, נוספה לו "נחמה" אחרת, הכרוכה באחת הפרשיות האישיות המוזרות הידועות בדברי ימי רצי המיל. אלן טיטל-וולמן, מרצות ה-1500 המצטיינות של התקופה, נטשה את המדליסט פאול-היינץ ונישאה ליריבו המושבע...ב"וולטקלאסא" של ציריך רץ ווקר 1500 ב-3:37.8 ד' ולאחר יומיים ב-ISTAF  (ברלין) הסתפק ב-3:58.8 איטי, אך תוך ניצחון על ווסינגהאגא (3:58.9). שבוע קודם, בהלסינקי, נאלץ ווקר לראות את עקביהם של קוכלאן (3:37.1)  וזמן (3:37.4), הפסדו היחיד בשמונה מירוצים באירופה.

בספטמבר רואיין פילברט באיי בלונדון לאחר הפסד מפתיע (3:57.5) למורקרופט (3:57.1) בריצת מיל. את הריצה האולימפית, כך אמר, לא ראה אפילו בטלוויזיה. ב-1980 ינסה שנית (הוא עתיד היה להסתפק במדליית כסף ב-3000 מכשולים). "היינו שוברים שיא עולמי, לו השתתף באיי בריצה", אמר ווקר. קשה היה לו להסביר את הטקטיקה של "ריצת לוויה" שכמעט הביאתהו להפסיד את התואר בסיום.

האירים בולטים באולמות

בשנת 1976 התקרב, בריצת 1500 מ' מספר רצי התת-3:40 ד' לשישים! (ב-1975, רק 42) ומתוכם רצו 12 מתחת ל-3:37 (ב-1975, שישה) אך העומק בצמרת העולמית לא היה מרשים. רק ווקר, באיי ותומאס ווסינגהאגא ירדו מ-3:36 ד'. ההישגים של בן ג'יפצ'ו, ג'ים ראיין, רוד דיקסון, גרהאם קרואץ', קיפ קיינו ואפילו הרב אליוט (מ-1960!) ואף דייב ווטל ופקה ואסאלה, עדיין נבצרו מרגלם של מרבית רצי הצמרת. העליונות של ווקר ובאיי גרמה לנטיית רבים לנדוד לכוון ה-5000 מ'. מתוך אלה האחרונים, עתיד היה בן ארצו של ווקר, דיק קווקס, אף לשבור את השיא העולמי במרחק זה, בשנת 1977.

בתחילת 1977 בלט בהישגים מפתיעים, באולמות, האירי תלמיד מכללת ארקנסו, נייאל אושונסי. תוצאות של 2:05.5 ב-1000 יארד ואחר כך 3:55.4 במיל העמידוהו כשני ל"שיאנים העולמיים" (באולם) מארק וינזנרייד (2:05.1) וטוני וולדרופ (3:55.0 ד').  במשחקי מילרוז המסורתיים פגש אירי אחר, ידוע יותר, אימון קוכלאן, את באיי, שהגיע עייף מטיסה ארוכה מאפריקה. קוכלאן (4:00.2) הקדים את וילסון וואיגווה (4:00.5) ובאיי הסתפק במקום שלישי (4:01.8). כעבור שבוע, בתחרות ה"לוס אנג'לס טיימס" באינגווד, קליפורניה, התייצב מול קוכלאן, ג'והן ווקר. גם הוא הגיע אחרי 17 שעות טיסה, מנוחה בת 5 שעות בלבד ו...תחרות ה"סופר סטארס" הניו זילנדית בה ניצח, אגב, פיטר סנל...( בתחרות ה"סופר סטארס" בניו זילנד התקיימו בנוסף למקצועות ספורט שגרתיים כמו ריצה, אופניים, חתירה וטניס גם תחרויות בגזיזת כבשים וחטיבת בולי עץ...). "תארו לעצמכם אותי עוסק בירית חץ מקשת", אמר ווקר. על חוט המטרה הקדים קוכלאן את ווקר – שניהם רצו 4 דקות בדיוק. באליפות המכללות בדטרויט הקדים וואיגווה את אושונסי ובאותו זמן הפסיד פאול היינץ וולמן את תארו האירופי באולם (בסן סבסטיאן) לגרמני מהצד השני של הגבול, יורגן שטראוב, בגמר איטי – 3:46.6 ד'. באותה אליפות הרשים מאד צעיר בן 20 בשם סבסטיאן קו, שניצח ב-800 מ' בזמן 1:46.5, רק עשירית איטי משיא העולם הבלתי רשמי באולם (שיאי עולם רשמיים באולמות הוכרו רק החל משנת 1987). שטראוב פלוס קו: מזכיר לכם משהו מן השנים שיבואו?

הסדרה פורסמה לראשונה ב"החינוך הגופני" בשנים 1975 - 1976 ולאחר מכן (בגירסה מעודכנת) ב"עולם הריצה" בשנים 1984 - 1986.

המאמר הקודם: האפוס של המיל, חלק יא'

המאמר הבא: האפוס של המיל, חלק יג'

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.