אורי גולדבורט | היסטוריה של הספורט | 16/07/2012

האפוס של המיל, חלק ב'

מאת: פרופ' אורי גולדבורט

אחרים בעקבות באניסטר ולאנדי. ה"תחיה ההונגרית" – ושואת המרד ההונגרי. דילאני אלוף אולימפי

משנפלו המחיצות, הן נפלו כליל; שוב לא הייתה לשיאיו של הייג (3:43.3 ו-4:01.4 ד') משמעות פסיכולוגית מרתיעה. באניסטר נטש אמנם את מסלולי הריצה, וסאנטי (לאחר 4:00.5 בטקסס) נפסל – כדוגמת הייג – על קבלת הוצאות-כיס מופרזות, אך במשחקים הבריטיים, ב-28 במאי 1955, הקדים לאשלו טאבורי, בן ארצו ועמיתו של איהרוש, את הבריטים כריס צ'אטאווי ובראיין יוסון בזמנים: 3:59.0 ו-3:59.8 ד'. לפתע – חמישה רצי מיל מתחת ל-4:00 דקות! חלפו עוד חודשיים: איהרוש שיפר בשנייה (3:40.8) את שיאו של לאנדי ב-1,500 מ', וב-6 בספטמבר, שוב ב"ביסלט", קבעו זמן זהה גם טאבורי והדני גונאר נילסן (אשר שנה קודם לכן זימן לבאניסטר מאבק עקשני באליפות אירופה).

טאבורי הציל מקצת משרידי התפארת ההונגרית ההרוסה כאשר סיים  במקום הרביעי (3:42.4 ד'). בעקבות המשחקים פרש מעולם הריצה גם לאנדי, ובעוד איהרוש מרוכז בניסיונות נפל לחזור אל כושרו שמלפני המרידה, החל הרסן עובר לדור החדש.

רמז מאוסטרליה, אירופה חוזרת לבמה. ושוב – אוסטרליה

משזכה נער אוסטרלי, בן 19, הרברט אליוט, בשני תארי אליפות לאומיים לבוגרים בשנת 1957 (מיל ב-4:00.4 ד', 800 מ' ב-1:49.3 ד'), טרם יכולנו לנחש מה צופן שם זה בתוכו. אליוט ומאמנו פרסי סראטי הביאו בשורה חדשה לעולם הריצות: שילוב אימונים ומחיה בסביבה טבעית, מרוחקת מהמון העיר, פיתוח "אינסטינקט הצייד" והשאיפה הבלתי-מרוסנת של מהירות. אך בינתיים התרחשו מאורעות "מוזרים" באירופה. תוך יומיים, בריחוק כמה אלפי קילומטרים זה מזה, תיקנו ארבעה רצים את השיא העולמי ב-1,500 מ', ותוך כך נופץ הגבול הפחות-קלאסי אך הסמלי, של 3:40 ד' ב-1,500 מ'. ב-11 ביולי 1957, ב-7 בערב, אנו שוב בטורקו, זירת שיאו של לאנדי. את השדה ה"מבריק" של רצי 1,500 מ' מוביל דן וארן משוודיה (3:41.3 דקות ב-1956) עד לפני 250 מ' לסיום, ואז חולפים על פניו בזה אחר זה שלושה פינים: סלסולה, וואוריסאלו וסלונן. לאחר מאבק איתנים וחילופי מקומות עובר סלונן את וואוריסאלו, וכל השלושה משפרים את שיאו של רוז'אבולג'י: שני הראשונים (סלסולה וסלונן) ב-3:40.2 ד', וואריסאלו ב-3:40.3 ד' (וארן ב-3:40.8 ד'). מבין השלושה רק סלסולה רץ קודם לכן מהר יותר מ-3:43.8 ד'! פרט פיקנטי יותר: שמם הפרטי של שלושת הראשונים הוא אולאווי ! הפטיר אחד ה"אולאוויס" (סלסולה): "ימי ה-3:40 ד' ספורים" – ולא ידע מה ניבא. לא חלפו 22 שעות ובשטארה בולסלב, צ'כוסלובקיה, התייצב סטניסלב יונגוירט לריצת 1,500 מ'. יונגוירט (שישי במלבורן, 3:42.6 ד') קבע 3:40.9 חודש קודם לכן. הפעם עבר את 400 המטרים הראשונים בזמן מדהים של 54.9 ש'! האטה מובנת, אך 800 המטרים נגמאים ב-1:54.2 ד' ו-1,200 מ' ב-2:53 ד' – חמש שניות מהר יותר מה"אולאוויס". "ברור" היה שיונגוירט חייב להתמוטט, ברור לכולם – פרט לסטניסלב עצמו, שסיים בשיא "בלתי נתפס" של 3:38.1 ד' – תוצאה מעולה בהרבה הן מהשיא הטרי והן בהשוואה  לשיא המיל. לשני השיאים, של הפינים ושל הצ'כי, עוד נועדו ימים קשים עקב בעיות "משיכה", ותוצאה מאוחרת יותר של רוז'אבולג'י (3:40.0 ד') אף הוכרזה כשיא עולמי! רק מאוחר יותר הוכרו השיאים.

אם 1,500 מ' ב-3:38.1 ד', אזי – כך אמרו כולם – ימיו של שיא המיל של לאנדי (3:58.0 ד') ספורים. 20 שניות, זהו פער גדול מדי בין שני שיאי המקצועות. ובכלל, האם השיא ל-1,500 מ' לא נשבר מאז ארבע פעמים רצופות (פעמיים על-ידי יותר מרץ אחד )? בהשקפה זו הגיע יונגוירט ל"וייט סיטי" שבלונדון , כעבור שבוע בלבד, להתמודד עם רון דילאני ועם "הקאואליר העליז" של האתלטיקה הבריטית, דרק איבוטסון. איבוטסון, בגיל 26, רץ מנוסה אך בלתי יציב, זכה במדליית ארד אולימפית ב-5,000 מ', שנה קודם לכן אך גם רץ מיל ב-3:59.4 ד'. עתה, ב-1957, הגביר את עיסוקו במרחקים קצרים יותר, ובמחצית יוני שיפר במפתיע את שיאו האירופי של באניסטר מ- 3:58.8 ל-3:58.4 ד'. כך רצו, על מסלול אחד השיאן העולמי ב-1,500 מ', השיאן האירופי במיל והאלוף האולימפי. הצטרפו אליהם הבריטי המצוין קן ווד והפולני העולה לבנדובסקי. לאחר מחצית המרחק (ב-1:56 ד') נסוג ה"מושך" מייק בלייגרוב ואת הבכורה נטל יונגוירט, אולם בישורת האחרונה נותר חסר ישע כנגד פריצה של איבוטסון. הסיום המפורסם של דילאני בא הפעם מאוחר, ומ-10 מ' ראה את גבו של איבוטסון הקובע שיא חדש של 3:57.2 ד'. דילאני – 3:58.8 ד', יונגוירט – 3:59.1 ד', ווד – 3:59.3 ד', לבנדובסקי – 4:00.6 ד'. וכך, בשבוע אחד, מהפכה טוטאלית בשיאי העולם ל-1,500 מ' ולמיל. תוך 10 ימים הספיק איבוטסון להפסיד לדילאני במירוץ טקטי (4:05.4 ד') ולנצח את וואוריסאלו (3:58.7 מול 3:59.1 ד'). תמה העונה האירופית וב-25 בינואר 1958 פתח אליוט את העונה האוסטרלית, ב-3:59.9 ד' אח"כ השיג 3:58.7 ד' ובמאי, בארה"ב – 3:57.8 ד' (טוב מהשיא האוסטרלי של לאנדי), 3:58.1  ו-3:57.9 ד'! למעשה, לא שיאו של לאנדי ולא ה-3:57.8 של אליוט הוכרו כשיאים אוסטרליים. האוסטרלים הכירו רק בשיאים לאומיים שנקבעו על אדמת אוסטרליה.  לינקולן, טאבורי (שנמלט מהונגריה לארה"ב), דילאני – כולם ראו את עקביו של אליוט ודילאני הבטיח "נקמה מתוקה" ב-6 באוגוסט בדבלין. כשותפים מיועדים ל"שמחה" נועדו מרווין לינקולן ורצי המרחקים הארוכים, האוסטרלי אלברט תומאס (קבע ב-1958 שיא עולם ב-3 מיל – 13:10.8 ד') והניו-זילנדי מארי האלברג (שנתפרסם לאחר זמן בניצחונו האולימפי בריצת 5,000 מ' ברומא 1960).

הרב אליוט גובר על היריבים, שובר שיאים ומשנה מושגים

כאלו היו פני הדברים במיל (וב-1,500 מ'): ההר, בדרך-כלל, איננו מוליד עכבר. פגישות של רצים גדולים, שהועדו מראש לאור הזרקורים – מה חשוף מהן לכישלונות? כישלונות עקב גשם, עקב מתח, עקב ריצה טקטית שבה איש ממתין ליוזמת רעהו, ובסיום – תוצאה איטית ומכזיבה. אולם ה-6 באוגוסט 1958 בדבלין לא אכזב, כפי שלא אכזבו לאנדי ובאניסטר בשעתם בוואנקובר, כפי שחשמלו הייג ואנדרסון את אוהדיהם בשנות ה-40 וכפי שעתידים היו לעשות סנל, ראיין, קיינו ורבים אחרים. ביום זה בדבלין "עיכל" עולם הספורט את הרץ, אשר רבים רואים בו את הדמות האתלטית הבולטת ביותר של המאה ה-20, אם גם לא קצר שפעת מדליות כפאבו נורמי, ג'סי אוונס, אמיל זטופק או קרל לואיס ולא הציג אורך חיים על המסלול כקיפ קיינו, ויקטור סאנייב ויאניס לושיס.

ארבעת אנשי היבשת הדרומית והאירופי היחיד (דילאני) זינקו כשתומאס בראש (400 מ' – 56 שנ'; 800 מ' – 1:58 ד' – הרבה יותר לאט מיונגוירט ב"שטרה בולסלב" ולא יותר מהר מבאניסטר ולאנדי בעת שקבעו את שיאיהם). עם צלצול הפעמון (2:59.0 ד') היה לינקולן בראש, צעד לפני אליוט (לאנדי , בטורקו ב-1954, רץ 2:57.2 ד'). אך אליוט לא דמה ליונגוירט, ללאנדי או לכל אדם אחר לפניו. שאגת 20,000 צופים אירים "דילאני, דילאני" נחנקה בגרונם, כאשר אליוט החל לרוץ באמת. לפתע, נפתחה שורת הרצים כמניפה. דילאני? באותן שניות רץ היה בקצב של שיא עולמי. לינקולן? הרבה יותר מכך, ועתיד היה לסיים בזמן 3:55.9 ד'! – אך הרחק לפני כולם פגש חוט המטרה את חזהו של אליוט ב-3:54.5 ד' – השיפור הגדול ביותר לשיא המיל בפעם אחת – 2.7 שנ' (הישאם אל גרוז' קיזז 3.19 שנ' משיאו של סטיב קראם אך ב"שתי פעימות").  דילאני והאלברג – 3:57.5 ד', תומאס – 3:58.6 ד'. למחרת קינח תומאס בשיא עולם ל-2 מיל: 8:32.0 ד' לפני אליוט הנינוח, 8:37.6 ד', וצופי תחרות זו לא שכחו את ה-6 וה-7 באוגוסט 1958 שנים רבות.

אולם מקץ שישה ימים ובמרחק 500 ק"מ (בייטבורי שבשוודיה) השתפר שוב יונגוירט להישג שאיש מלבדו עוד לא קבע - 3:39.0 ד'...כל זה הרחק מאחורי גבו של אליוט, שסיים בשיא עולם "דמיוני" של 3:36.0 ד'! הקהל היה בהיסטריה. האלברג, רוז'אוולג'י ווארן רצו 3:39.4, 3:40.0 ו – 3:40.9 ד'; איבוטסון הגיע תשיעי, מובס – מעל 3:50 ד' – אך מי שם לב? שישה ימים נוספים, ובמירוץ המיל ב"וייט סיטי" נראה האלוף האירופי הטרי, יוסון, כתלמיד (3:58.9 ד') לפני רבו, או בעצם אחריו... (אליוט – 3:55.4 ד') ולאחר יומיים נוספים חתם אליוט את העונה ב"ביסלט" ב-3:37.4 ד' ב-1,500 מ', מול האלברג 3:38.8 ד', והתגלית הנורבגית, המרסלנד (3:39.8 ד'). בגיל 20, תוך 32 יום בדיוק, הפך האוסטרלי הצנום על פיהם את מושגינו על ריצה בינונית יותר משעשו בוגרים ומנוסים במשך עשרות שנים.

הסדרה פורסמה לראשונה ב"החינוך הגופני" בשנים 1975 - 1976 ולאחר מכן (בגרסה מעודכנת) ב"עולם הריצה" בשנים 1984 - 1985.

המאמר הקודם: האפוס של המיל, חלק א'

המאמר הבא: האפוס של המיל, חלק ג'