האפוס של המיל, חלק ז'

1967. ראיין מול קיינו: השיאים נשברים

ז'אז'י וסנל פרשו. ברלסון בתום דרכו. מיי לא בכושר. נותרו טימלר, נורפות ואדו ושני הגדולים: ראיין וקיינו. ונותר, כצל, הרב אליוט ושיא ה-1500 שלו. שיא זה היה עתה מטרתו הראשית של ג'ים ראיין שיצא לתקוף אותו. את עונת האולמות הסגורים איננו מנצל, פרט לריצה (וניצחון) על טום וון-רודן ושתי תוצאות מצוינות של 3:58.8 ו-3:58.6 (במסלול בהיקף 135 מ'). בשנה הקודמת החטיא ראיין רק בעשירית את השיא העולמי כאשר רץ ב"מירוצי קנזס". הפעם הוא מסיים ב-3:54.7 (22 באפריל). ב-2 ביוני בלוס-אנג'לס המירוץ המשולב של קומפטון-קוליסאום. לאחר 1:58.3 (880 יארד) ו-2:58.0 הוא מסיים ב-3:53.2. איש מלבדו לא היטיב לרוץ מזה. לאחר אימוני גובה בקולורדו הוא מסתפק בשתי ריצות טקטיות לזכייה בתארים האוניברסיטאיים. ב-23 ביוני מחכים לו 11,000 צופים בבייקרספילד, קליפורניה. ראיין מדבר על 3:50 למיל. היריבים (ג'ים גרל ואחרים) הם כבר "עניין משני". התחרות – אליפות ארה"ב. הסיבוב הראשון נמשך 59 ש' והשני 59.9. ג'ים ראיין, שרצה להגיע למחצית המרחק ב-1:56 היה מאוכזב. הוא החיש את הקצב: 2:57.4 בשלושת רבעי המרחק – איטי בשתי שניות מריצת השיא שלו ב-1966 (ראו חלק ו' של הסדרה). אך ראיין, מלא ריצה, מסיים במיאוץ מתגבר ומשפר את שיאו בשתי עשיריות השנייה – 3:51.1 ד'. ג'ים גרל (3:56.1) מוליך מאחוריו חבורה של שישה רצים נוספים מתחת ל-4 דקות כשהאחרון הוא תלמיד תיכון בשם מארטי ליקורי.(3:59.8) – תלמיד תיכון שני לאחר ראיין היורד מ-4 דקות. גרל בן ה-31 קרא לריצה זו: "חבורה של ילדים מול קשיש אחד" (הוא עצמו).

כבר למחרת קרה מאורע רב משמעות, הרחק מבייקרספילד. בניארי שבקניה רץ קיינו מיל ב-3:55.0. הזמן, מצוין כשלעצמו, אך ניארי נמצאת בגובה 1800 מ' מעל פני הים והתוצאה נראתה פשוט בלתי מתקבלת על הדעת לנוכח השפעת האוויר הדליל. ל-8 יולי נועדה התחרות של חבר העמים הבריטי כנגד ארצות הברית, בלוס-אנג'לס, המרחק: 1500 מ' והמטרה, כמובן, שיאו של אליוט. קיינו ייצג את חבר העמים וכך נפגש עם ראיין. חם היה בקוליסאום והשניים, ראיין וקיינו, הניחו לדייב ביילי מקנדה להוליך 440 יארד איטיים במקצת (60.9). פחד הסיום של ראיין נפל על קיינו. מכנסיו הירוקים נראו לפתע כמעופפים קדימה. 56 שניות בלבד וקיינו סיים את מחצית המרחק. 24 אלף הצופים היו נלהבים. ראיין דלק אחרי קיינו. 2:55.0 ל-1200 מ'. כאן נראה ראיין עובר את קיינו ובורח, ממש בורח ממנו. ללא ליאות הגדיל והגדיל את המרחק. כשעבר ראיין את הקו, ידע הקהל כי השיא נופץ – 3:33.1 !! קיינו היה רחוק מראיין – 3:37.2, אך לא רחוק מהשיא הקודם... שלושת רבעי המיל האחרונים של ראיין נגמאו ב-2:48.7 – ואיש לא עבר אותם בזמן זה אפילו ללא התשה של 440 יארד ראשונים...ראיין וקיינו התמודדו שוב במיל של "אמזלי קאר" לאחר חודש לפני 35 אלף איש באצטדיון "וויט סיטי" בלונדון. לא הייתה זו עת שיאים, וראיין נטל הפעם את הרסן בסיבוב השני.,הוא "ברח" מקיינו המתקרב בסיבוב האחרון והסתפק ב-3:56.0 (לעומת 3:57.4) . לאחר חמישה ימים גבר ראיין בדיסלדורף על הגרמנים המצוינים טימלר ונורפות (3:38.2, 100 מ' אחרונים נגמאו בפחות מ-13 שניות ו-400 המטרים האחרונים ב-50.6!).

בגיל 20, שיאן עולמי בשלושה מרחקים, הדמות המרתקת ביותר של ספורט החובבים בעולם, ומה עוד לפניו? כמה ניצחונות אולימפיים, כמה שיאי עולם נוספים? לו ענה מישהו את התשובה "אף לא אחד" בוודאי נראה היה כמתעתע. אולם כזה עתיד היה להיות המשך סיפורו העצוב של ג'ים ראיין, אתלט הפלא שהגשים את הכל מהר מדי, מוקדם מדי.

לקראת המשחקים האולימפיים במקסיקו-סיטי: אוויר דליל, פיסיולוגיה ופסיכולוגיה – אומץ והעזה

לפני תום 1967 עוד הספיק קיינו לרוץ 3:53.8 ב"וייט סיטי" ו-3:53.1 בקיסומו, קניה. אלן סימפסון הבריטי ( רביעי בטוקיו 1964, שני במשחקי חבר העמים 1966) נותר הרחק מאחור.

אנו עוברים ל-1968, עת ג'ים ראיין מתחיל את העונה במזל ביש – מחלת מונוקלאוזיס פוקדת אותו וגם פגיעה בירכו. קיינו ממשיך בינתיים ללא ליאות ומסתער אף על 10,000 מ'. נעבור לסטוקהולם ב-2 ביולי, עת הבלגי קטן הקומה אנדרה דה-הרטוג (3:39.5 ב-1500) פוגש את אלוף אירופה טימלר. התוצאה: שיאים לאומיים של 3:54.7 (טימלר) ו-3:56.0. לאחר שמונה ימים נפגשים השניים בקלן לריצת 1500 מ' וטימלר מחטיא את השיא האירופי של ז'אז'י בעשירית בודדת:3:36.5. שורת זמנים מצוינים בעקבותיו: דה-הרטוג 3:37.1, וולטר אדמס 3:37.5, ארנד קריגר 3:38.8 (שניהם ממערב גרמניה) פון-רודן (ארה"ב) וסימון מבלגיה 3:39.4. מספר ימים קודם לכן רץ ז'אן ואדו 3:37.9 – אך החליט להתרכז לקראת המשחקים האולימפיים במקסיקו-סיטי ב-5000 מ', ממש דוגמת מישל ז'אז'י ארבע שנים קודם לכן.

היה זה ב-13 בספטמבר, בסאות-לייק טאהו, כאשר המבחנים הסופיים לקביעת נבחרת ארה"ב נערכו בגובה ניכר מעל פני הים (בדומה למקסיקו-סיטי) . הפתיחה הייתה זהירה ואטית (800 – 2:13.6), בגלל האמונה כי החמצן הדליל מתנקם ברצי 1500 מ'. בסיבוב האחרון פרץ ראיין וניצח בזמן חלש של 3:49.0, אך בסיבוב האחרון 50.8!

כאשר התייצבו הרצים במקסיקו-סיטי למוקדמות 1500 מ' ב-18 באוקטובר הייתה מאחורי קיינו ריצת 10,000 מ' דרמטית שלא סיים (13 באוקטובר) ושתי ריצות 5000 מ' (מוקדמות ב-15 בחודש וגמר ב-17 בו) שבשנייה שבהן הפסיד את מדלית הזהב על חודו של מטר, ולפניו עוד 3 ריצות! נראה היה שאין לראיין וקיינו מתחרים. 54 רצים במוקדמות חולקו לחמישה מקצים והחמישה הראשונים העפילו לחצי הגמר. קיינו היה ראשון במקצה הראשון (3:46.9) וראיין ברביעי (3:45.7). בין הנושרים היו שניים שזכו לתהילה אולימפית בשנים מאוחרות יותר: פקה ואסלה מפינלנד ואנדרס ירדרוד משוודיה. חצי הגמר נערך ב-19 בחודש והתקדמו לגמר השישה הראשונים מכל אחד משני המקצים. הזמנים (עקב החשש מהגובה) היו חלשים ביותר: טימלר היה ראשון במקצה הראשון (3:53.6) ובמקצה השני הקדים ראיין (3:51.2) את קיינו בשתי עשיריות השנייה. לא היו הפתעות וכל הבכירים העפילו לגמר. ב-20 בחודש פתח בן ג'יפצ'ו, עמיתו של קיינו לנבחרת קניה, את ריצת הגמר בקצב אשר עבור דלילות אוויר כזאת נראה קצב של התאבדות: 400 מ' – 56.0, 800 – 1:55.3! קיינו מיד אחריו, וראיין הנדהם ארבעה מקומות ושלוש שניות מלאות מאחור. ב-1200 מ' היה על ראיין לסגור 13 מ' על קיינו שנטל את הרסן (2:53.4, מהר מאשר רץ ראיין כאשר קבע את שיא העולם). ראיין ניסה לסגור על קיינו, אך בעודו עובר את נורפות וטימלר במאמץ עילאי נתחוור לו כי הכול אבוד. קיינו רץ אל חוט הגמר וראיין ויתר. הזמנים: קיינו 3:34.9 (שיא אולימפי), ראיין 3:37.8, טימלר 3:39.0, נורפות 3:42.5, והבריטי המפתיע ג'ון וויטון 3:43.8, לראיין שנכשל במבחני ארצו ב-800 מ', היה זה שיעור מאלף – ואכזבה מרה. ג'יפצ'ו, ש"הקריב" עצמו למען קיינו סיים עשירי.

התקדמות הריצה ל-1500 מ' בשנים 1940 - 1960