אורי גולדבורט | היסטוריה של הספורט | 04/01/2013

האפוס של המיל, חלק ח'

מאת: פרופ' אורי גולדבורט

ביום ניצחונו הגדול של קיינו בריצת 1500 מ' במשחקים האולימפיים מקסיקו-סיטי 1968, נולדה בתו השלישית. הוא הסתפק ב-1969 פושרת, אך בחלקו של ראיין הוסיפו האכזבות להצטבר. הכל נראה שפיר בתחילה, פרט לניצחון "קשה" על מרטי ליקורי באליפות האוניברסיטאות באולם (4:02.6 לשניהם). במירוץ קומפטון, ביוני, שוב הקדים את סם באייר (3:56.7) וליקורי (3:57.6) בזמן 3:55.9. אבל ליקורי (שבמבחנים האולימפיים, שנה קודם לכן, פיגר בחצי שנייה אחרי ראיין) הדהים את ראיין באליפות האוניברסיטאות בנוקסוויל (3:57.6 מול 3:59.3). לאחר 8 ימים באליפות ארה"ב במיאמי (בחום ובלחות) הפסיק ראיין במפתיע את ריצתו, בעוד ליקורי זוכה בתואר. בלוס-אנג'לס גבר ליקורי על הרוסים ועל הבריטים וב-30 ביולי, בשטוטגרט, יצג את יבשת אמריקה ביחד עם ג'ון מייסון בתחרות הבין-יבשתית הראשונה נגד אירופה. בסיום מהיר הקדים הן את הכוכב האיטלקי החדש פרנצ'סקו ארסה, הן את טימלר המנוסה והן את מייסון בזמן מצוין 3:37.2. כל זה בגיל 20! בינתיים החליטה התאחדות האתלטיקה האירופית לערוך אליפות מדי שנתיים (החלטה שחזרה בה ממנה עד מהרה) ובאליפות שנערכה באתונה ב-1969 ניצלו רצים "אפורים" יחסית כושר לקוי של ארסה ושל ואדו. במאבק טיפוסי של "מסיימים" הצליח הבריטי ג'ון וויטון להוסיף תואר אירופי ראשון לשלושת תאריו באולם סגור: 3:39.4 לפני האירי מרפי 3:39.5, הפולני שורדיקובסקי (שביעי במקסיקו-סיטי) 3:39.8 והבלגים סאלבא (3:39.9) ומיודענו דה-הרטוג (3:40.9). "הכוכבים האמיתיים" היו שלושת המערב-גרמנים: יורגן מיי, שלא הורשה לרוץ, שכן לא חלף די זמן מאז עריקתו מן המזרח, טימלר ונורפות שפרשו (עם כל המשלחת המערב-גרמנית) כמחאה. לאחר 4 ימים הקדים טימלר (3:57) את סאלבא (3:57.4) במיל מהיר בברלין.

1970 מביאה אותנו אל מרץ מתחדש של קיינו. באבידג'ן הוא רץ 3:37.5, במאי הוא מפסיד בפנסילבניה לליקורי במשחקי מרטין לותר קינג. ב-22 ביולי ניצח בגמר משחקי האימפריה באדינבורו, 3:36.6 לפני הניו-זילנדי העולה דיק קווקס (3:38.1) ולאחר שלושה ימים הפסיד, באחת מריצות 5000 מ' המהירות בכל הזמנים (עד אז) , לאיאן סטיוארט ואיאן מקאפרטי, אך רץ 13:27.6. בין שתי ריצות אלה כמעט שבר ז'אן ואדו את השיא העולמי של ראיין! בפאריס הוא עבר 1500 מ' ב-3:34.0 (שיא אירופי) כשהצופים נותרים פעורי פה. כל זה לא עזר לו, כאשר בסוף אוגוסט התמודד בסטוקהולם בגמר הגביע האירופי נגד ארסה (3:42.3) ושורדיקובסקי (3:42.5). ואדו (3:42.6) נכנע לקצב שבאיוולתו הרשה לו להיות איטי, וליכולת הסיום העדיפה של יריביו.

ראיין: חידה מתמשכת. ליקורי וארסה – שוב בצמרת! מצעד" הנעדרים לקראת המשחקים האולימפיים במינכן

בן ג'יפצ'ו היה זכור כ"מושכו" של קיינו אל הניצחון במקסיקו-סיטי, אך באליפות מזרח-אפריקה באוגוסט 1971 גבר ה"תלמיד" על "רבו" , אחר כך, בברלין, גבר בריצת מיל (3:56.4) על ארסה (3:56.7), קיינו (3:56.9), נורפות, הצרפתי ז'אקי בוקסברז'א ויורגן מיי! לאחר 8 ימים, בלונדון, שוב הקדים את ארסה.

לקראת המשחקים האולימפיים מינכן 1972 החל "מצעד הנעדרים". המירוצים ל-5000 ול-1500 מ' נקבעו ליום אחד. ג'יפצו העדיף 3000 מכשולים ו-5000 מ'; הדרום-אפריקני המצוין פאני ואן-זייל (בלתי מנוצח ב-1971/2, 3:37.9 במארס 1972 בגובה 1300 מ'), היה "מוחרם" כמו כל ספורטאי מדינתו, מסיבות פוליטיות. נורפות העדיף 5000 מ', מארטי ליקורי נפצע ובריאותו הידרדרה והלכה. טימלר ויורגן מיי איבדו מכושרם והבריטי המצוין פיטר סטיוארט נפצע. האם שוב ראיין נגד קיינו? זה האחרון בוודאי – אך לגבי ג'ים ראיין נמשך סימן השאלה. הוא נכשל לחלוטין במירוץ בלוס-אנג'לס במארס (מיל ב-4:19.2) ואחר כך 3:57.1 ב"מירוצי קנזס", וניצח, אך רק ב-4:14.2 ב"משחקי קינג". לבסוף, במבחנים האולימפיים של ארצו ביוג'ין, פרץ לראש בישורת האחרונה והקדים (3:41.3) את השיאן החדש ב-800 מ' דייב ווטל (3:42.3) ובוב ויילר (3:42.4). ראיין נכשל שוב במבחנים ב-800 מ', אך הפעם ב"צירוף מוזר" בתוצאה נפלאה של 1:45.1, אשר בריצה זו – המהירה בכל הזמנים עד אז – לא הספיקה כנגד הסיום הנפלא של יריביו! (דייב ווטל 1:44.3, שווה לשיא העולם, ריק ווליוטר 1:45.0, קן סוונסון 1:45.0). לבסוף, ב-29 ביולי, בטורונטו, "מצא את עצמו" ראיין. לאחר 3/4 מיל ב-2:57.2 וסיים ב-3:52.8! איש מלבדו, אף לא קיינו, לא קבע זמן כזה מעולם, ובכלל, מאז 1967 לא נראה מירוץ כה מהיר. 17,000 איש התרשמו כי ג'ים ראיין האמיתי "נולד מחדש".

אם לא היה די בהעדרם של ליקורי, ואן-זייל ומצטיינים אחרים הרי שכחו מארגני המשחקים האולימפיים במינכן "לתרגם" את תוצאתו של ג'ים ראיין במיל (3:52.8) לשווה הערך שלה ב-1500 מ' (בין 3:35 ל-3:36) – או שמא שכחו האמריקנים לציין כי הושגה לאורך מיל? כך דורג ראיין כאילו היה זה זמנו ל-1500 מ', ובחלוקה למקצים הוצב יחד עם קיינו כבר בשלב המוקדם! 66 רצים התמודדו בשבעה מקצים כאשר 4 הראשונים מכל מקצה וגם שני "מפסידים מהירים" העפילו לחצי הגמר. זה היה ב-8 בספטמבר. ראיין וקיינו שובצו למקצה מספר 4. ראיין פתח בזהירות, רץ בין האחרונים. משהחל לעבור קדימה, 550 מ' לסיום, התנגש עם בילי פורדג'ור מגאנה. ראיין נפל ונשאר המום. כשקם היה כבר הכל אבוד. הוא סיים ב-3:51.5, תשיעי מתוך עשרה. "רץ הפלא" היה גמור. לו היה קורה הדבר אחרי 1990 יתכן שהיו מאפשרים לראיין לרוץ בחצי הגמר בכל זאת, אחרי שאפשרו לבריטי פיטר אליוט לעלות לגמר אליפות אירופה 1990 אחרי שנפל בחצי הגמר. בין הנושרים האחרים היה גם אתלט בן 19 מטנזניה בשם פילברט באיי.

גמר אולימפי בלי ראיין, ליקורי, ואן-זייל, ג'יפצ'ו וארסה: אכן, מחזה מוזר. נותר "שועל ותיק" בודד (קיינו) מול חבורת רצים שטרם ביססו להם שם של ממש. לאחר פריצה טיפוסית של פוסטר (400 – 61.4) עבר קיינו לראש: 800 מ' ב-2:01.4, 1200 ב-2:56.5 (400 שלישיים ב-55.1!!). זוהי הטקטיקה שהקנתה לו ניצחון על ראיין 4 שנים קודם לכן. אך אדם אחד לא נבהל: פקה ואסלה. הוא סגר בעקביות את הפער, ו-50 מ' לסיום שעט קדימה. בזמן המצוין של 3:36.5 השלים ואסלה את החגיגה הפינית (לאסה וירן זכה באותו יום ממש ב-5000 מ' וקודם לכן ב-10,000מ'). בעקבות ואסלה סיים קיינו (3:36.8) שכמובן זכה באותם משחקים במדליית הזהב הפיקנטית במירוץ המכשולים. אחריו נצצו הכוכבים החדשים של הריצה: ארד לדיקסון (3:37.5, שיפור של עשירית השנייה לשיא הלאומי של פיטר סנל מ"הימים ההם") אחריו מייק בויט ב- 3:38.4. פוסטר (3:39.0) הוביל את השאר, שלא מילאו תפקיד בשלב כלשהו משלבי הריצה. ואסלה עבר את 800 המטרים האחרונים ב- 1:49.0! (אליוט ברומא – 1:52.8). הימורו על 800 האחרונים (בהתחשב בשיאו האירופי הטרי 1:44.5) לא היה מקח טעות.

המאמר הקודם: האפוס של המיל, חלק ז'

המאמר הבא: האפוס של המיל, חלק ט'