אורי גולדבורט | היסטוריה של הספורט | 18/01/2013

האפוס של המיל, חלק ט'

מאת: פרופ' אורי גולדבורט

הגל החדש: אפריקה לעומת ניו-זילנד, קיינו וראיין – מקצוענים. טוני וולדרופ – הבטחה שלא נתממשה

בעוד הנריק שורדיקובסקי מפולין זוכה בתואר אירופי שלישי ב-1500 באולם סגור (התואר של 1973 הצטרף לתארים בהם זכה ב-1970 ו-1971, ב-1974 הוא רשם תואר רביעי), בעוד דייב ווטל ומארטי ליקורי מתחלקים בתואר "האוניברסיטאי" והכללי של אליפות ארה"ב באולם (בזמנים בינוניים) הגיעה הידיעה המדהימה כי ג'ים ראיין וקיינו הצטרפו ללהקה המקצוענית של מייק אוהרא (פברואר 1973). עד מהרה התברר, כי הניצחון הוא עיקר והתוצאה טפלה לחלוטין בתחרויות אלה. הריצות עומדות בסימן ניסיון לנצח בסיום מהיר, והזמנים – הרחק מרמה עולמית. נוסיף את פרישתם הסופית של טימלר וואדו, וחילופי הדורות הושלמו.

 והאלוף האולימפי ממינכן פקה ואסאלה? הוא נישא באפריל, נפגע, נותח ונאלץ לצפות ב"בליץ" האפריקני. ב-24 ביולי הקדים ג'יפצ'ו במעט (1500 – 3:37.0) את דיקסון (3:37.3 – שוב שיא ניו-זילנדי) וקווקס 3:37.4. לאחר שבוע, שוב בהלסינקי, בחר דווקא מייק בויט לעבור 800 מ' ב-1:52.0 בדרך ל-1500. בויט – לפחות ברחק זה – אינו באיי, והסיום מצא אותו עשירי, ואת ג'יפצ'ו, במפתיע, שני. ניצח דיקסון (3:37.8), כשבמקום השלישי שם חדש: ג'ון ווקר, גם הוא ניו-זילנדי (3:38.0) לפני ווטל, באותו זמן, והאלוף האמריקני הילטון. הקרב על הבכורה בשנה מרתקת זו נסתיים זמנית ב-4 באוגוסט בדאקאר, עת בתחרות הבין יבשתית נגד ארה"ב הקדים ג'יפצ'ו את באיי בשתי עשיריות השנייה (3:37.7). בסיום אותה שנה הכתיר העיתון Track and Field News  את בן ג'יפצ'ו כ"אתלט השנה בעולם".

כריסטצ'רץ', פברואר 1974

מה שהתרחש ב-2 בפברואר 1974 בכריסטצ'רץ', ניו-זילנד, במשחקי חבר העמים הבריטי, שייך, במובנים רבים, לתהליך שהחל ב-1973. בעוד דייב ווטל נושר גם הוא מהאתלטיקה החובבית, ובעוד טוני וולדרופ מצפון קרוליינה רץ, בזה אחר זה, ריצות מיל באולם סגור מתחת ל-4 דקות כולל "הישג שיא עולמי" – 3:55.0 ד' (שיאי עולם רשמיים באולם הוכרו רק החל משנת 1987), התייצבו באיי וג'יפצ'ו למאבק איתנים בריצת הגמר למרחק 1500 מ'. רוד דיקסון ומייק בויט ציפו להזדמנות להפתיע בעוד ג'ון ווקר, האוסטראלי גרהם קראוץ', הבריטי ברנדן פוסטר והטנזני השני סולימן ניאמבוי נמצאים ב"כוננות". 54.9 ש' ב-400 מ' ו-1:52.2 ב-800 מ' כבר לא הפתיעו את מי שהכיר את פילברט באיי. בויט, 5 מטר מאחור ואחרים, עד 10 מ' מאחוריו, ידעו את תפקידם – לחכות לדעיכה (היחסית) בקצב. 200 מ' לסיום הם הדביקו כמעט את באיי. דיקסון, ולהפתעת הכל גם ווקר, התקרבו לרץ המופלא. אך באיי העייף הביט מעבר לכתפו – ודהר קדימה. ווקר במפתיע, נותר שני, אך דיקסון האט וג'יפצ'ו עבר אותו. על לוח התוצאות הלא רשמיות הופיע התוצאה הדמיונית ממש של 3:32.1. לאחר שניות היה ברור – באיי (3:32.2) וווקר (3:32.5) שברו את שיאו העולמי של ג'ים ראיין מ-1967. ג'יפצ'ו ודיקסון "הסתפקו" ב-3:33.2 וב-3:33.9 (!). מאחוריהם הדהים קראוץ', רץ בינוני למדי עד אותו יום, בתקנו (3:34.2) את השיא האוסטרלי של אליוט...בויט ב-3:36.8 ופוסטר ב-3:37.6 (שיא בריטי) השלימו את התמונה. זו הייתה לדעת רבים הריצה הסנסציונית ביותר בכל תולדות האתלטיקה המודרנית.

ובן ג'יפצ'ו? הוא הלך בעקבות ראיין, קיינו וווטל והצטרף ללהקה המקצוענית. אכזבה הנחיל טוני וולדרופ, שבעקבות עונת האולמות הסגורים שלו קבע זמן נפלא במיל (3:53.2) ב"חוץ" ודעך לאחר מכן. זה היה סופו של וולדרופ כרץ גדול, בנקודה בה נראה שהקריירה האמיתית שלו עומדת להתחיל.

שלא במפתיע, חמשת הזמנים הטובים של 1974 הם זמני חמשת הראשונים בכריסטצ'רץ' (3:32.2 עד 3:34.2) ומכאן (לן הילטון ואחרים) פער של 2.5 שניות.

הסדרה פורסמה לראשונה ב"החינוך הגופני" בשנים 1975 - 1976 ולאחר מכן (בגרסה מעודכנת) ב"עולם הריצה" בשנים 1984 - 1985.

המאמר הקודם: האפוס של המיל, חלק ח'

המאמר הבא: האפוס של המיל, חלק י'