מיכאל בר אלי | פסיכולוגיה של הספורט | 30/05/2013

"היד החמה" בכדורסל – אמת או אשליה?

מאת: ד"ר שמחה אבוגוס ופרופ' מיכאל בר-אלי.

“I’m a hot hand player. After a run of successful baskets, I feel good and I know that any shot will get in, so I keep shooting”.

(Gianluca Basile, point guard, FC Barcelona, winter 2008)

שחקני כדורסל, מאמנים ואוהדים מאמינים ששחקנים נוטים לקלוע ב"צרורות". כלומר, במהלך משחק יש לשחקן רגעים שבהם הוא "חם" ומצליח יותר מהרגיל לקלוע לסל, ולעומת זאת יש רגעים שבהם הוא "קר" ומחטיא זריקות רבות. ניתן להעלות על הדעת סיבות שונות המתיישבות עם אמונה זו. למשל, יתכן ששחקן צובר ביטחון כאשר הוא קולע, והדבר משפר את יכולת הקליעה שלו, או לשחקן יש יום מוצלח במיוחד, בו אחוז קליעותיו גבוה מאשר בימים אחרים. אשר על כן, שחקנים נוטים למסור את הכדור במהלך המשחק לשחקן שקלע זה עתה כמה קליעות עוקבות, ומצפים להמשך המומנטום החיובי.

לפני כשלושים שנה בוצע המחקר הראשון בנושא "היד החמה", אותו יזם הפסיכולוג המנוח עמוס טברסקי (Gilovich, Vallone & Tversky, 1985). אולם, מסקנותיו של המחקר הזה – כמו גם של מחקרים רבים אחרים שבוצעו בהשראתו – עדיין שנויות במחלוקת, לפחות לגבי מי שחי ונושם את משחק הכדורסל ואת הספורט בכלל. במסגרת המחקר האמור ניתחו החוקרים את נתוני הקליעות וההחטאות מהשדה של עשרים ושלושה שחקנים בליגת הכדורסל המקצוענית בארצות הברית בעונת המשחקים 1981-1980. השערת החוקרים – מנוסחת במונחים סטטיסטיים – הניחה כי לשחקן בעל "יד חמה" סיכויים טובים יותר לקלוע לאחר שקלע כבר פעם או כמה פעמים, מאשר אחרי שהחטיא פעם או כמה פעמים. אם קיימת תופעה של "יד חמה", אנו צפויים לגלות תלות בין תוצאותיהן של ניסיונות קליעה עוקבים, והקליעות וההחטאות של שחקן יופיעו ברצפים ארוכים יותר מכפי שניתן לצפות מהתנהגות של סדרה מקרית, למשל, סדרה של הטלות מטבע. 

למרבה ההפתעה, הממצאים במחקר לא תמכו בקיומו של קשר חיובי בין הזריקות: הסיכוי של השחקנים לקלוע אחרי קליעה היה קרוב מאוד (למעשה, אפילו נמוך במקצת) לסיכוי לקלוע אחרי החטאה. גם הצלחה בשתיים או שלוש הזריקות האחרונות לא שיפרה את סיכויי הקליעה של השחקנים בזריקה הבאה. ביצועי השחקנים הראו כי סיכויי הקליעה שלהם היו גבוהים יותר דווקא לאחר פרק זמן "קר" (מספר החמצות ברצף), בהשוואה לסיכויי הקליעה שלהם לאחר פרק זמן "חם" (מספר הצלחות ברצף). כלומר, הסיכוי של שחקן לקלוע לסל היה בלתי תלוי בתוצאת הזריקה הקודמת שלו, בדיוק כמו בהטלת מטבע. יתר על כן, לא נמצאו רצפים ארוכים יותר של קליעות או החטאות ברשומות של השחקנים, לאורך כל המשחקים בעונה ובכל משחק בנפרד, מכפי שהיינו מצפים מסדרה מקרית.

גם כאשר נטרלו החוקרים את השפעתם של גורמים אחרים העלולים להאפיל על התופעה, כמו הגנה הדוקה של היריב או בחירת זריקות קשות יותר, לא נמצאה עדות לקיומה של "יד חמה". ביצועיהם של תשעה שחקנים מהבוסטון סלטיקס בזריקות עונשין הראו שתוצאת הזריקה השניה לא הושפעה מתוצאת הזריקה הראשונה. תמיכה נוספת נמצאה בניסוי מבוקר שבו השתתפו שחקנים מקבוצות הכדורסל של אוניברסיטת קורנל. החוקרים הסיקו כי שיפוט מוטעה הנובע מהצפייה שלנו ליציגות הוא שאחראי לאמונה ב"יד החמה": אנו מצפים שסדרות מקריות תהיינה סדרות מתחלפות. לפיכך, אנו נוטים "לגלות" תלות חיובית גם בסדרות מקריות לגמרי.

הסבר אחר שקיים בספרות מתייחס לשיפוט האנושי לגבי מידת האקראיות השולטת באירועים: אנו מצפים כי רצף של אירועים ימשיך להתגלגל ככל שהמנגנון המחולל אותם נתפס בעינינו כ"בלתי מקרי", או שהאירועים מונעים על ידי גורמים בעלי כוונות (בני אדם, בשונה ממכונות). רצף חייב להכיל לפחות שלוש תוצאות זהות על מנת שייקלט במוח האנושי ויצור את הצפייה להמשכיותו. לאחרונה הציעו ווילק ובארט (2009) הסבר חדשני לתופעת "היד החמה" מנקודת מבט אבולוציונית, לפיו בתהליך ההתפתחות שעבר המין האנושי, זיהוי של רצפים הקנה יתרון בתהליך הבחירה של שטחי מחיה מתאימים.

תופעת "היד החמה"  עודדה מחקרים גם בזירות אחרות פרט לכדורסל, למשל: בייסבול, כדורעף, כדוריד, גולף, באולינג, קליעה למטרה, ועוד. ככל שמתרבים המחקרים בנושא, עוד ועוד חוקרים בקהיליה המדעית משתכנעים כי אין לתופעה בסיס של ממש, לפחות כשמדובר בביצוע ברמת השחקן הבודד.

כדי להניח את דעתם של אלה המתקשים לקבל את הממצאים נדגיש כי גודל האפקט של "היד החמה" נמוך בהרבה מכפי שהמאמינים בקיומו סבורים, ואפילו אם התופעה אכן קיימת – ההשפעה שלה על הביצוע היא כפי הנראה שולית.

האם שחקנים מצדיקים את המוניטין שלהם כבעלי "יד חמה"?

כאשר בדקו החוקרים טברסקי וגילוביץ' (1989) את נתוני הקליעות וההחטאות של השחקן ויני ג'ונסון, מי שזכה לכינוי "מיקרוגל" בשל העובדה שהוא "מתחמם" מהר, התברר כי ויני נטה ב-45% מהמקרים לזרוק את הזריקה הבאה של קבוצתו אחרי שקלע לסל, ומיעט לזרוק (רק ב-20% מהמקרים) אחרי שהחטיא. הפער הזה בנטיה לזרוק לסל אחרי קליעה לעומת אחרי החטאה הוא הגבוה ביותר שנמצא בקרב 18 שחקנים בצמרת ליגת האן.בי.איי ביניהם, מייקל ג'ורדן, לארי בירד, ומג'יק ג'ונסון, שביצועיהם נבדקו בעונת המשחקים 1988-1987. נראה כי נטייתו של ויני ג'ונסון לזרוק לסל הושפעה מתוצאות הזריקה הקודמת שלו, אם כי סיכויי הקליעה שלו לא השתפרו במידה ניכרת אחרי קליעה לעומת החטאה. במילים אחרות, המוניטין שויני ג'ונסון זכה לו כבעל "יד חמה" מקורו בנכונותו של ויני לזרוק יותר לסל אחרי קליעה מוצלחת, ולא בשל יכולת "מופלאה" שלו לקלוע יותר טוב בעקבות קליעה מוצלחת.

פרט לנכונות לזרוק לסל, יתכן גם שהצלחה בזריקות קודמות תעודד שחקנים מסוימים להדגים ביצועים טובים בהיבטים אחרים של המשחק, למשל, חטיפת כדורים או יכולת מרשימה בהגנה. פרשנות ברוח זו הוצעה על ידי טברסקי וגילוביץ', אולם היא עדיין טעונה בדיקה במסגרת מחקר אחר בעתיד.

מהי המשמעות של הממצאים הללו?

בחיי היומיום אנו נוטים לחשוב שהצלחה גוררת הצלחה וכישלון גורר כישלון. בחלק מהמקרים הדבר אכן כך. הצלחה בתחום העסקי, למשל, עשויה לשפר את המוניטין של יזם ולהגדיל את הצלחתו בעתיד. אולם, כאשר עוברים לזירת הספורט, בפרט כשמדובר במטלה כמו זריקה לסל – שדורשת דיוק, כוח, וקואורדינציה – אין לצפות שבניסיונות חוזרים ביצוע קודם ינבא את הביצוע הבא. קבוצות מחקר באוניברסיטת קיימברידג' וסטנפורד מסבירות זאת באמצעות ניתוח מנגנוני העברת המידע במוח והיכולת המוגבלת שלנו כבני אדם לשחזר בצורה מושלמת תנועה מוטורית מורכבת. במילים אחרות, הסיכויים של שחקן כדורסל מנוסה להצליח בזריקה הבאה אינם עשויים להשתפר לאחר הצלחה בזריקה הקודמת. 

באופן מפתיע למדי, תלות סדרתית בין הזריקות לא התגלתה גם בקרב שחקני כדורסל חובבים, אשר ביצועיהם צפויים להיות מושפעים במידה רבה יותר מתוצאות הביצוע הקודם (בשל אי-יציבות של תפיסת החוללות העצמית שלהם), בהשוואה לשחקנים מקצוענים. השחקנים-החובבים הפגינו בדרך כלל ביטחון עצמי גבוה כאשר הצליחו בזריקה הקודמת, וביטחון עצמי נמוך כאשר החטיאו בזריקה הקודמת. בכל זאת, רמת הביטחון העצמי שהפגינו השחקנים – גבוהה או נמוכה – לא השפיעה על סיכויי הקליעה שלהם בזריקה הבאה. חוסר הסימטריה הזה שהתגלה בהשפעה של הביטחון העצמי על הביצוע אינו עולה בקנה אחד עם הניבויים של אחת התיאוריות המרכזיות בפסיכולוגיה של הספורט – היינו, תיאוריית החוללות העצמית שהציע בנדורה (1997).

מאמץ רב מושקע ובאמצעים שונים במטרה להגביר את הביטחון העצמי של ספורטאים בכלל, ובתוכם גם של שחקני הכדורסל. אולם, הממצאים מלמדים שהביטחון העצמי איננו משפר בדרך כלל את סיכויי הקליעה שלהם. אשר על כן, מתחזק הספק לגבי הבסיס האמפירי שיש לאמונה אודות הצלחה שרודפת הצלחה וכישלון שגורר כישלון, לפחות כשמדובר בזריקות לסל של שחקני כדורסל.

ראוי להדגיש כי אין אנו חולקים על הטענה שלמרכיב הפסיכולוגי (ביטחון עצמי) יש השפעה על הביצוע. יחד עם זאת, מתברר שהניבוי לגבי הצלחה או כישלון סדרתי אינו מתגלה במישור המיידי של הזריקה הבודדת וזו שאחריה, וזו שלאחר מכן.

מקורות:

1. Avugos, S., Köppen, J., Czienskowski, U., Raab, M., & Bar-Eli, M. (2012). The “hot hand” reconsidered: A meta-analytic approach. Psychology of Sport and Exercise, 14(1), 21-27.

2. Bandura, A. (1997). Self-efficacy: The exercise of control. New York: Freeman.

3. Bar-Eli, M., Avugos, S., & Raab, M. (2006). Twenty years of “hot hand” research: Review and critique. Psychology of Sport and Exercise, 7, 525-553.
4. Gilovich, T., Vallone, R., & Tversky, A. (1985). The hot hand in basketball: On the misperception of random sequences. Cognitive Psychology, 17, 295-314. 

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.