ישעיהו "שייקה" הוצלר | פעילות גופנית מותאמת | 12/10/2014

גלגלי התקווה, חלק א'

מאת: פרופ' ישעיהו (שייקה) הוצלר

יש מחברים הטוענים כי פייר דה-קוברטן, יזם את המשחקים האולימפיים המודרניים, כצעד פדגוגי שמטרתו לחנך לשלום בין האומות באמצעות התנסות בתחרויות בין לאומיות בין אומות יריבות,  בתנאים של שלום. המשחקים האולימפיים המודרניים היו אמורים ללכת בדרכם של המשחקים האולימפיים העתיקים, שהתקיימו כפסטיבל ספורט, אליו זכו לגישה חופשית המשתתפים, הצופים והשופטים כאשר עשו את דרכם אל העיר המארחת ובחזרה ממנה. העיר המארחת הוכרזה אז כטריטוריה ללא אלימות. העקרונות של משחק הוגן וציות לחוקים, המאפיינים את הרוח האולימפית ותרבות הספורט בכלל, הם מרכיבי  היסוד  במאמצי החינוך לשלום ובדרך כלל מאפשרים מפגש של משתתפים מקבוצות , לעתים עוינות זו לזו, הבאות מרקעים  אתניים ומעמדיים שונים, בפעילויות קבוצתיות המתקיימות בהתאם לחוקים מוסכמים.

בישראל, החינוך לשלום אינו מושג חדש. אחת התוכניות האינטנסיביות היא פרויקט "בתי ספר תאומים לספורט ולשלום" - Twinned Peace Sport Schools (TPSS). פרויקט זה הוא יוזמה של "מרכז פרס לשלום במזרח התיכון" והוא יצא לדרך בשנת 2002. ה-TPSS  הוא מיזם המפגיש ילדים בעלי זהות לאומית שונה וגישה שונה למסורת ומאפשר להם לפעול ביחד באווירה שקטה ובטוחה בהתאם לעקרונות של שוויון, כיבוד השונות, כבוד  והבנה הדדית. "מרכז פרס" עושה זאת באמצעות פעילויות בענפי ספורט שונים כמו: כדורגל, כדורסל, כדורסל בכיסאות גלגלים וקריקט. הוא מעודד אחדות ומצמצם קונפליקטים בין ילדים ישראליים ופלסטינאים המשחקים תמיד בקבוצות מעורבות ולא ישראלים מול פלסטינאים.

בפרק הזה נחשוף סיפורים ייחודיים הנוגעים לכדורסלן בכיסאות גלגלים, עשהאל שבו, תוכנית הכדורסל בכיסאות גלגלים "סלגל" - Reverse Integration Basketball Activity (RIBA) והתכנית .Twinned Inclusive Basketball and Peace Activity (TIBAPA)

סלגל

סלגל מבוסס על תוכנית שפותחה במרכז לספורט נכים איל"ן רמת-גן בשנים 2010-2008 ונתמכה על ידי הקרן למפעלים מיוחדים של הביטוח הלאומי בישראל. בתוכנית משתתפים ילדים יהודים וערבים עם מוגבלויות ובלעדיהן. היא מבוססת על גישת השילוב ההפוך שהוצעה על ידי F. M. Brasile. סלגל מתמקד בשיתוף פעולה בפעילות הספורטיבית, שמשמעותה  שיתוף בהצבת המטרות, בסביבה בה מתקיימת הפעילות, הציוד, החוקים והפעולות המבוצעות במשחק. החזון של התכנית הוא ששיתוף הפעולה הזה יתרום לזהות העצמית של כל שחקני הכדורסל המשתתפים בה – בעלי המוגבלויות הגופניות ואלה שאין להם מוגבלויות כאחד.

הוקמו בישראל מספר קבוצות ונוסדה מסגרת של ליגה בה כל השחקנים יושבים על כיסא גלגלים ומשחקים לפי חוקי קט-סל שעברו התאמה למסגרת זו.

ההתאמות העיקריות הן: א) שימוש בשיטת צבירת נקודות מיוחדת המתחשבת ביכולת הגופנית של המשתתפים; ב) בכל צד של המגרש מוצבים שני סלים: סל רגיל בגובה 3.05 מטר וסל נמוך בגובה של 1.20 מטר שאליו רשאים לקלוע רק שחקנים בעלי יכולת תפקוד נמוכה שאינם מסוגלים להגיע בזריקה אל הסל הרגיל, מנקודה כלשהי במגרש.

הרעיון הזה פותח ביפן. באמצעות אימוץ עקרונות אלה כל השחקנים במגרש, הנבדלים מאד ביכולותיהם הגופניות, הופכים לאפקטיביים להצלחת הקבוצה. גם השחקנים בעלי המוגבלויות הקשות, שאינם יכולים לקלוע לסל הרגיל, תורמים לצבירת הנקודות של הקבוצה והדבר מגביר את שביעות הרצון שלהם מהפעילות. בשנת הפעילות הראשונה, השחקנים שקלעו לסלים הנמוכים, קלעו בממוצע כמעט כמו השחקנים שקלעו לסלים הרגילים. כמו כן, נמצא בשאלונים וראיונות כי הייתה שביעות רצון מהפעילות ונרשמו שיעורים נמוכים של היעדרות ממנה וגם שיעור נשירה נמוך בשתי השנים הראשונות להפעלת התוכנית. בהתאם לעקרון של יצירת תשתית חברתית שתאפשר התפתחות של השחקנים לטווח ארוך, הוקמה נבחרת נוער לאומית שנשלחה להשתתף בטורנירים בין לאומיים.

בהתבסס על הנתונים שנצברו בהפעלת תוכנית סלגל, שכללו גם שינויי גישה אצל המשתתפים וגם של הצופים במשחקים, הוחלט לנסות לראות אם היא תתרום גם לשינויי גישה ביחסים בין פלסטינאים ויהודים כדי ששני עמים עוינים יתחילו לפתח הבנה הדדית ויתחילו להתקדם לעבר חיים בשלום.

The Twinned Inclusive Basketball and Peace Activity (TIBAPA)

TIBAPA היא יוזמה המתקיימת (בשעת כתיבת הפרק) כבר 3 שנים, המספקת התנסות בפעילות כדורסל בכיסאות גלגלים ואימונים לשיפור הכושר הגופני ובצד אלה גם חינוך לשלום ופעילויות בונות שלום משותפות לפלסטינאים וישראלים עם מוגבלויות גופניות ובלעדיהן.  בפעילות השתתפו  נציגים מקהילות בחולון, ראשון-לציון, קריית-מלאכי ובת-ים בישראל ומן הרשות הפלסטינאית השתתפו נציגים מבית-לחם ובית-ג'אלה. פעילות זו, שנתמכה על-ידי 'מרכז פרס לשלום', משפיעה באופן ישיר על המעורבים בפעילות וגם על "המעגל השני"  של המקורבים אליה על-ידי שבירת סטריאוטיפים לגבי מוגבלות ולאומיות. כמו כן, היא בונה בטחון עצמי, תורמת לשיפור היכולת הגופנית, מלמדת אמפתיה, ומאפשרת מרחב משמעותי ובטוח לדיאלוג ופעילות מהנה עם "הצד האחר".

TIBAPA הופעלה על ידי מרכז איל"ן ברמת-גן ו-Lifegate Rehabilitation Foundation בבית-ג'אלה שברשות הפלסטינאית. המשתתפים מישראל בפעילות "המועדונים התאומים" גויסו משורות מועדון איל"ן, שנוסד ב-1960 והינו אחד המרכזים המנוסים ביותר בעולם  שמתמחים בהענקת הזדמנויות לעיסוק בפעילויות ספורט ונופש לצעירים עם מוגבלויות. המשתתפים מהרשות הפלסטינאית גויסו מ- Lifegate Rehabilitation foundation,שהינו ארגון המתפתח במהירות המאפשר לבעלי מוגבלויות להשתלב בחינוך הרגיל ומספק להם גם הכשרה מקצועית כדי שיוכלו להשתלב בעולם העבודה. הפעילות של  Lifegateכוללת בין השאר הקמת מעונות למוגבלים, מרכז התפתחות לילדים צעירים, טיפול רפואי והכשרה מקצועית. פעילות מרכז הספורט של איל"ן מתרכזת בפעילויות ספורט פנאי וגם בספורט תחרותי בענפים: שחייה, כדורסל, טניס, טניס-שולחן, ג'ודו ופעילויות התורמות להתפתחות מוטורית.

TIBAPA פותחה כתכנית שתאפשר מפגשים שגרתיים בין צעירים עם מוגבלויות ובלעדיהן המשחקים כדורסל בכיסאות גלגלים במועדונים שלהם. הפעילות נשענת על עקרונות הסלגל  שביניהם הצבת שני סלים בכל צד של המגרש וחוקים נוספים המאפשרים השתתפות של בעלי מוגבלויות קשות.

כדי להכיר למשתתפים הפלסטינאים את תוכנית סלגל, התקיימו סדנאות הכרה ואימון בהן הדריכו מאמנים יהודיים וערבים מישראל את המאמנים מבית-ג'אלה ושיתפו אותם בידע ובניסיון שצברו. חשוב לציין כי המאמנים הפלסטינאים היו ברובם מרקע רפואי-טיפולי ופחות בעלי רקע ספורטיבי ולכן נדרשה גם הדרכה שלהם בעיסוק באימון ספורטיבי.

המפגש המשותף הראשון בין הילדים מישראל ומן הרשות הפלסטינאית התקיים באחד בפברואר 2010. השתתפו בו כ-25 ילדים ומתבגרים בגיל 18-14 מבית-ג'אלה שברשות הפלסטינאית ומראשון-לציון שבישראל. המפגש התקיים על מגרש בישראל וכלל משחק סלגל. במפגש השתתפו בעלי מוגבלויות גופניות מסוגים שונים כמו פגיעות עמוד שדרה, שיתוק מוחין, ספינה ביפידה, הפרעות לימודיות ולקויות שמיעה וכן נערים ללא מוגבלות גופנית ידועה. כל המשתתפים שיחקו כאשר הם יושבים על כיסאות גלגלים כדי להתנסות בפעילות גופנית שיש בה שיתוף פעולה והיא תחרותית, מהנה ומרגשת.

לקבוצה הפלסטינאית, הייתה זו ההתנסות הראשונה בפעילות ספורט בכיסאות גלגלים, והזדמנות מצוינת להתחיל בתכנית של פעילות ספורטיבית מחוץ למסגרת הלימודים. לכל הילדים, הייתה זו הפעם הראשונה שהשתתפו בפעילות עם "הצד האחר". למרות זאת, לא נראו סימנים של הימנעות או דחייה אצל המשתתפים.  כמעט מיד, המשתתפים התערבבו והחלו לשתף פעולה בפעילויות שונות, כאשר הם מסתגלים לפעילות בכיסאות גלגלים.  הפעילויות התנהלו ברצף וכללו הסעה של הכיסאות, עצירה ללחיצת ידיים עם בן הזוג, מסירות כדורים בקבוצות,  מסירות והתקדמות עם הכיסאות, זריקות אל הסלים בגבהים השונים, ולבסוף משחק "טאץ'-דאון" – משחק הכנה לקראת משחק כדורסל בכיסאות גלגלים. היה זה מרשים במיוחד לראות תגובות ספונטניות שוברות מחיצות בין הילדים שהשתמשו בשפה הספורטיבית כמכנה משותף.  בלטה במיוחד הסבלנות והנכונות לעזרה מצד התלמידים ללא המוגבלויות, שהיו מוכנים לסייע ככל שנדרשו. בסיום המפגש חולקו לילדים מיני-מילונים דו-לשוניים למונחי ספורט. לאחר המפגש הראשון אמר אחד הנערים הפלסטינאים: "לא ידעתי דבר על ישראלים, אבל כעת אני יודע שהם חובבי ספורט כמוני. יש לי חבר ישראלי בשם נועם. אני חושב שטוב שיש לך חברים".

התכנית נמשכה במפגשים דו-חודשיים שהתקיימו במשך תקופה של למעלה משנתיים  והמשיכה לשרור בהם אווירה של הבנה וכבוד הדדי. לאורך התוכנית התנסו הנערים בפעילויות שונות  כולל הקמת נבחרת משותפת משישה פלסטינים ושישה ישראלים (חלקם יהודים וחלקם ערבים) שהתאמנו והתחרו נגד נבחרות ממספר מדינות אירופאיות, בהדרכת צוות אימון שכלל נציגים משני המועדונים וגם נציגים ממועדון בבאר-שבע שבו מתאמנים באופן שגרתי בצוותא ילדים יהודיים ובדואים. הסיפור של "נבחרת השלום" מפורט בקטע על השחקן עשהאל שבו. (בחלק ב' של המאמר).

נבחרת השלום

כפי שתואר קודם לכן, שיא הפעילות המשותפת הייתה ההשתתפות בטורניר בין לאומי בבלגיה. הטורניר היה חלק מיוזמה לקידות משחק הסלגל שהחלה שנתיים קודם לכן. היו שתי אופציות לטורנירים: טורניר תחרותי וטורניר לא תחרותי. האופציה המועדפת הייתה של טורניר לא תחרותי בו השחקנים מהמדינות השונות התערבבו באימונים ובמשחקים, אך כתוצאה מאילוצים טכניים השתתפה הנבחרת דווקא בטורניר התחרותי. הדבר יצר מספר בעיות כיוון שהטורניר  כלל נבחרות ברמה גבוהה מאד של כדורסל בכיסאות גלגלים. מאחר שהיו הבדלי רמה בין הישראלים לפלסטינאים כתוצאה מכך שהישראלים היו יותר מנוסים במשחק, היה חשש שהדבר יפגע באינטגרציה בתוך הקבוצה. עשהאל הסביר: "לימדנו אותם קצת כדורסל והדגמנו להם סגנון משחק שונה, ברמה גבוהה יותר משהייתה להם קודם לכן. סלים, המאמן הבדואי שהיה חלק מצוות האימון אמר: "התחרותיות היוותה בעיה קשה. לדוגמה: הקבוצה מגרמניה הכילה ארבעה שחקנים מן הנבחרת הלאומית. רצינו שהישראלים והפלסטינאים ישותפו במשחקים באופן שווה אך הנערים רצו להצליח במשחקים והבדלי הרמה בין הישראלים והפלסטינאים היו גדולים. למרות זאת, תמיד היה על המגרש לפחות שחקן פלסטינאי אחד ולעיתים אפילו שניים." 

כצפוי, גם השפה שמשה כמכשול. כדי להתגבר על המכשול הזה ניסה צוות האימון מספר פעולות, במיוחד בשעת הארוחות והזמן החופשי. סלים, המאמן הערבי מישראל הסביר: "אחד ההישגים שלנו היה שבסוף הטורניר הנערים התגבשו לקבוצה אחת ולא ישבו כשתי קבוצות נפרדות...הייתה לנו בנושא הזה הצלחה חלקית", והוסיף: " כאשר שני חברים (מאותו מועדון) רצו לשבת ביחד, לא מנענו זאת מהם."

המאמן הישראלי האחר ציין כי "נבחרת השלום" נחלה הצלחה: "אתה נמצא כמה ימים רצופים  ביחד ואתה מבין שאתה לא נמצא עם אויב. העובדה שאתה ממשיך להיפגש, לנסוע ביחד לחו"ל, ולהסתמך על פעולות של האחר במשחק, יוצרת מצב שאפילו אם מישהו אומר משהו על ערבים, זה מחלחל בך שיש אנשים טובים בצד השני."

גם המאמן הפלסטינאי היה שבע רצון מן התוצאות, וסיכם: "הפרויקט הזה הוא נהדר מאחר שהוא  נתן למשתתפיו הזדמנויות לפתח יכולות בצוותא עם בני העם האחר. לפעמים הפוטנציאל שלהם היה גדול משלנו ולכן צברנו יותר ויותר ניסיון כתוצאה משיתוף הפעולה איתם."

הפרויקט של "נבחרת השלום" היה יוצא דופן גם בכך שחלק ממשתתפיו היו קורבנות טרור.

מקור:

Hutzler, Y. (2013). The wheels of hope. In R. Shinke & R. Lidor (Eds.) Case studies in sport development.: Contemporary stories promoting health, peace and social justice (pp. 187-194). Morgantown, WV: Fitness Information Technology. 

לקריאת חלק ב'

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.