ישעיהו "שייקה" הוצלר | פעילות גופנית מותאמת | 19/10/2014

גלגלי התקווה, חלק ב'

מאת: פרופ' ישעיהו (שייקה) הוצלר

עשהאל

עשהאל שבו נפצע באופן חמור תשע שנים לפני שיצא להשתתף בטורניר עם "נבחרת השלום", כאשר היה בן 9. ב-20 ביוני 2002 חדרו שני פלסטינאים טרוריסטים לבית משפחת שבו בהתנחלות איתמר שבשומרון, הרגו את אמו ,רחל, ושלושה מאחיו: נריה (בן 15), צביקה (בן 12) ואבישי (בן 5) ופצעו קשה את עשהאל ופצעו גם את אחותו אביה. כתוצאה מהפציעה נכרתה רגלו של עשהאל מעל הברך. אין ספק שהפיגוע הקשה הותיר צלקות בנפשו של עשהאל.

אובדן הרגל לא הייתה הבעיה הגדולה ביותר של עשהאל. הכאב, הצער וההלם של הדקות המחרידות  בהן אבדו חלק מבני משפחתו הכניסה אותו למצב של אבל תמידי. היריות שקטלו את בני משפחתו הלמו בראשו כפטיש. שוב ושוב הוא ראה לנגד עיניו את בית משפחתו עולה באש וצעקות אמו ואחיו שנהרגו בהתקפת הטרוריסטים צלצלו בקול גדול והחרישו את אוזניו.

אין זה מפתיע שעשהאל הפך לילד עצוב ובודד. הוא שמר מרחק מאחרים  וזולת אביו, כמעט שלא דיבר עם אנשים אחרים. כאשר אנשים ניסו ליצור עמו קשר הם נתקלו בעוינות, כאילו שהוא כעס עליהם. מה שהוא חש באותה תקופה הייתה סערת רגשות שכללה: כעס, כאב ושאיפה לנקמה.  התרפיסתים הרבים שעבדו אתו באותן שנים  הרגישו כי קשה  להם מאד לשנות את מצבו הנפשי.

כאשר הוזמן עשהאל לקחת חלק בפעילות מרכז הספורט של איל"ן, לא היה אביו אופטימיסט. הוא לא האמין שפעילות ספורטיבית  תהווה מכשיר יעיל בשיקומו הנפשי של עשהאל.  אולם, לאחר שביקר במרכז וראה את עשהאל מניע בהיסוס את כיסא הגלגלים  ומתנסה בכדרור, מסירות וקליעות לסל, בפעילות משותפת עם ילדים אחרים, הסקפטיות שלו החלה להתפוגג. אביו של עשהאל קיווה שהפעילות יחד עם ילדים נכים אחרים והרצון של עשהאל לשחק עימם, תתרום לשיפור מצבו הנפשי בכך שתעזור לו לצאת ממצב רוחו הדיכאוני. הוא ראה את בנו משחק ואפילו מחייך כאשר הצליח בניסיון קליעה לסל. משפחתו של עשהאל, ובמיוחד אביו, החלה לעודד את עשהאל להרבות בפעילות במרכז הספורט של איל"ן. עשהאל החל גם להתאמן מספר פעמים בשבוע בשחייה בהדרכת מאמנים בעלי הכשרה פדגוגית  ותוך זמן קצר הפך להיות אחד השחיינים המצטיינים בקבוצת הגיל שלו.  הוא זכה במדליות זהב, כסף וארד בתחרויות לאומיות ובינלאומיות. מצבו הנפשי השתפר. הפעילויות הספורטיביות חיזקו את גופו ועזרו לו להיות מסוגל לבצע פעולות רבות וגם עזרו לו להתמודד עם הכאב  ועם הזיכרונות הקשים. באמצעות הפעילות הספורטיבית  צבר עשהאל גם חוסן מנטלי שהטעין את גופו ונפשו באנרגיות חיוביות. החיוך נראה על פניו יותר ויותר. הוא החל להתבגר והפך לנער חזק. בנוסף לאימוני השחייה הוא עבר קורס מדריכי שחייה ונחשף למשחק הכדורסל בכיסאות גלגלים. כאשר הובחן כי הוא חזק נפשית היה זה אך טבעי לשלב אותו בפעילויות הסלגל וה- TIBAPA ולכלול אותו ב"נבחרת השלום". מובאות בזאת כמה התבטאויות שלו הלקוחות מתוך ראיון עומק שנערך עמו המאפשרות הצצה פנימית אל ההתנסות שלו  בפעילות באווירה המיוחדת:

"התחלתי ממצב בו לא ידעתי דבר על כדורסל, אבל למדתי מהר מאד והתחלתי להתאמן אתם...זה היה כייף גדול להיות עם חברי הקבוצה ויצאנו  למשחקי ליגה מהם הייתי מאד מרוצה. הייתה במקום אווירה חמה ולכן שמחתי להצטרף. השקעתי הרבה באימונים וכל יום הגעתי למגרש כדי להתאמן בקליעה.  השקעתי הרבה גם בלימוד התמרון עם הכיסא ולמידת משחק הכדורסל.  אי לכך ההשתלבות שלי בקבוצה הייתה מהירה וכבר אחרי שלושה שבועות פתחתי בחמישייה הראשונה במשחק. "

עשהאל ציין במיוחד  את התמיכה החברתית שקיבל בקבוצת השחקנים: " יש עוד ארבעה שחקנים מלבדך ועוד חמישה על ה"ספסל" (שחקנים מחליפים) – כעשרה שחקנים ומאמן טוב מאד, שמגבש את הקבוצה וגורם לך לרצות להשקיע עוד באימונים. בהתייחס ל"נבחרת השלום", הוא הסביר: "בכל שנה, שניים מכל מועדון נבחרים ויוצאים לטורניר ידידותי. יוצאים שישה שחקנים מישראל ושישה מבית-ג'אלה.  די קשה לתקשר אתם כי רובם לא מדברים עברית או אנגלית אבל המאמנים מדברים אנגלית וגם אני מדבר אנגלית שוטפת."

הנסיעה המשותפת לטורניר עם הפלסטינאים היוותה הפתעה עבורו. מהר מאד הוא קיבל את הרעיון והעיר: " למדתי להכיר אותם בבלגיה. הפלסטינאים הם לא אנשים רעים. המאמנים שלהם הם אנשים מאד מצחיקים. בסופו של דבר די נהניתי לשהות במחיצתם וגם זה משהו שלא ציפיתי לו. זו לא הייתה התנסות רעה." זו הייתה התנסות חשובה מאחר ש: " כיום הם נמצאים בכל מקום: עומדים בתורים במרכולים, מחכים יחד אתנו בתחנות האוטובוסים ואתה לומד להבין שלא כולם שם אנשים רעים – בדיוק כפי שאצלנו היהודים לא כולם אנשים טובים. הם כאן והם חיים אתנו  וחייבים לקבל את זה.  אתה מדבר אתם ומבין שהם באים מתרבות אחרת. הם לובשים בגדים אחרים ומתקשרים בצורה אחרת – פחות אדיבה ויותר אגרסיבית."  למרות זאת ,לאור התנסותו ב"נבחרת השלום", הוא סיכם: "למדתי לדעת שלא כל הערבים שונאים אותנו! בכל מקום נמצאים אנשים רעים, אבל רובנו אנשים טובים המנסים לעזור ולסייע איש לרעהו."

למרות שעשהאל וחברים יהודים אחרים בנבחרת המשיכו לשמור על דעותיהם הפוליטיות הימניות, הפעילות המשותפת בנבחרת השלום "גרמה להם להבין  שבצד הפלסטינאי יש אנשים כמותם ולא כולם שם טרוריסטים.", כפי שהעיר אחד המאמנים מישראל.

סיכום

אינטראקציות מתמשכות באווירה של שלום "עם הצד השני" הן מרכיב חיוני שבאמצעותם אנשים  משנים את נקודת המבט שלהם על התפיסות של הצד השני וגם על נקודות המבט והדעות הקדומות שלהם עצמם. אי לכך סביר להניח שהשינויים הללו ישפיעו על הדרך בה יתייחסו ויתנהגו ביחס לאחרים באווירה של קונפליקט. התנסויות משותפות, קשרים ארוכי-טווח, ויחסים הדדים בין אנשים יכולים לגרום להם לפתח אמון  ולבטוח בצד השני. בפרק זה תיארתי דוגמה מיוחדת של פעילות ספורט למען השלום שהשתמשה בפעילות למען מטרה בענף ספורט עתיר מגע גופני שהכילה מרכיב משני חשוב נוסף: מוגבלות גופנית כאמצעי לשינוי דעות קדומות. עדויות המשתתפים ושל הוריהם הראו אפקט ישיר וגם  אפקט מתמשך מהדהד "יוצר גלים". כולי תקווה שהניסיון  שנצבר בפעילות הזו  ינוצל בעתיד לפעולות רחבות היקף. כמה מסקנות עולות בהתייחס לפרויקט TIBAPA ול"נבחרת השלום":

1. ראשית, יתכן כי הסובלנות הנדרשת  בין בעלי המוגבלויות לביו אלה שאינם סובלים מהן, והבחירה לשפר את היכולות הגופניות באמצעות עיסוק בספורט במקום "להילחם במוגבלות", מאפשרת אווירה מזמינה נוספת בתוך רשת המגעים שלנו, המעודדת גם התנסויות עם אנשים מן הצד האחר.  אולם בצד זאת, כדאי מאד שהשחקנים משני העמים יהיו בעלי יכולת משחק דומה ולא כפי שהיה ב"נבחרת השלום" בה כאמור השחקנים מישראל היו ברמה ספורטיבית גבוהה בהרבה מזו של השחקנים הפלסטינאים.

2. שנית, זה חיוני להפגיש את משפחות השחקנים והחברים שלהם ב"מפגשי משפחות" ,סדנאות משותפות וכדומה כדי לעורר אפקט מהדהד יוצר גלים. ההתנסויות, הידע ושינויי הגישה בתוך הקבוצה יכולים לגרום לשינויים דומים גם במעגלים של מקורבים מחוץ לקבוצה. אורגנו מספר מפגשים כאלה בתחילת התוכנית והתופעה שהדגימה את  הפוטנציאל הגלום באפקט הזה הייתה שהחברים היהודים ב- TIBAPAהיו הראשונים שביקרו במגרש של הפלסטינאים. נראה היה בהחלט שגם בקרב בני המשפחות של השחקנים חל שינוי עמדות בהתייחס לצד השני.
3. שלישית, אחת הסיבות לכך שנוצר אפקט מהדהד הייתה  ההקשר של ההדחקות לשולי החברה של המשתתפים מישראל שרובם בעלי מוגבלויות. ההורים של נערים אלה נאלצים להתמודד יום יום עם דעות קדומות בקשר לבעלי מוגבלויות במערכות החברתיות ובמערכת החינוך ולפיכך הם מגלים גם יותר רגישות לגבי ההדחקות לשוליים של מוגבלים מהצד השני.
4. רביעית, חיוני להעביר את המסרים מהפרויקט הזה למדיה הכתובה והאלקטרונית ולספק חומרי לימוד כדי להגביר את המודעות לפעילות הזו למעגלים רחוקים יותר של אנשים. כתבת וידאו  שהופיעה ב"יוטיוב" ופורסמה על ידי ה-BBC  בשפה הערבית בשנת 2011  וכתבה בעברית הופיעה באתר החדשות של  YNET, שמשו להפצת הדוגמה הזו של התנסות חיובית, אל קהלים גדולים.
5. נקודה אחרונה, פעולות שבוצעו בפרויקט זה יכולות להוות בסיס לפעולות חינוכיות בבתי הספר משני הצדדים, כאשר משתתפים  מ"נבחרת השלום" יכולים להוות דוגמאות חיות בהופעה בפני תלמידים בהדגמת יכולתם בכדורסל כיסאות גלגלים  ומשחקים של שלום והם גם יוכלו להזמין משתתפים מן הקהל לבוא ולהתנסות אתם בפעילות.  פעולות כאלה נמצאו כאפקטיביות בסדנאות  שתוכננו כדי להפחית  את הגישות השליליות כלפי נכים.

מקור:

Hutzler, Y. (2013). The wheels of hope. In R. Shinke & R. Lidor (Eds.) Case studies in sport development.: Contemporary stories promoting health, peace and social justice (pp. 187-194). Morgantown, WV: Fitness Information Technology. 

לקריאת חלק א'

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.