איך משפרים את הספורט בישראל?

איך משפרים את הספורט בישראל?

תכנית לאומית לספורט היא הפתרון היחיד לחולאים חברתיים, בריאותיים וחינוכיים בישראל. התוכנית תסייע גם במיגור האלימות ושיפור בתרבות ההתנהגות

מדי מדי יום אנחנו עדים לפרויקט חדש שמפעילות רשויות שונות בישראל כדי לקדם את הספורט במדינה. מדובר בפרויקטים עתירי תקציב שמטרתם לקדם את הענף, אך בפועל הם לא משיגים את המטרה. קידום ענף הספורט הוא תהליך ארוך טווח שדורש הגדלת היקף פעילות, קידום מאמנים, שיפור התשתיות , איתור וטיפוח צעירים ועוד.  כדי להוציא אל הפועל כל הדברים הללו צריך זמן ותכנון חכם עם אנשי מקצוע שעוסקים בתחום. תכנית כוללת ואחידה לכל גורמי הספורט בדיוק כפי שנעשה במדינות מפותחות כמו הולנד, שוויץ, אוסטריה ואחרות מה שקורה בפועל הוא שקריטריונים לתקצוב גופי הספורט ולדירוג ספורטאים, מועדונים ואיגודים בישראל משתנים לעיתים תכופות, כך שאי אפשר לקיים תכנית מסודרת לאורך זמן. רק תכנית לאומית לספורט תאפשר התמודדות עם חוליים חברתיים. בריאותיים. חינוכיים בישראל, היא גם תתרום למיגור האלימות , שיפור בתרבות ההתנהגות וכמובן תאפשר פעילות רחבה והישגית. אם אתם מודאגים מבעיה תקציבית, הסירו דאגה מלבכם. תקציבי הספורט בישראל מספיקים בשלב זה לקיום תכנית לאומית איכותית, ארוכת טווח ומקצועית. בהיקף הפעילות ובהישגים הנוכחיים יכול התקציב הקיים  להפסיק לפחות לשנתיים שלוש קדימה.

לפני מספר שנים בבדיקת הנתונים בישראל ובעולם שערכתי והוצגו בעיתונות, ניתן היה לראות את המספרים העלובים שלנו בספורט התחרותי. הנה טעימה קטנה: מספר הספורטאים ומספר המועדונים קטן פי 8-10 ממדינות הדומות לנו בגודלן. פערים גדולים בהשקעה במאמנים ובאנשי מקצוע, מחסור במועדונים "בריאים" שמאפשרים פעילות מקצועית וחברתית, עלויות גבוהות להשתתפות בפעילות ובעיקר הבדלים בהישגים הבינלאומיים לעומת מדינות בגודל שלנו.

התכנית הפרספקטיבית האחרונה שהוכנה בישראל הייתה באמצע שנות ה- 80, כאשר המטרה העיקרית בה הייתה להצליח במישור הבינלאומי ולהשיג מדליות. אני חוזר על זה שוב, התוכנית לטווח הארוך האחרונה נבנתה לפני 30 שנה. למרות זאת, עם הקמת היחידה לספורט הישגי  במחצית שנות ה-80, בפעם הראשונה באמצעות תהליך ארוך טווח מקצועי הבאנו מדליות ראשונות באולימפיאדות ובאליפויות עולם ואירופה.

מאז שנות ה-90 אנחנו תקועים ולא נשתפר ללא שינוי בתפיסה, בדרך ובשיטה. שלא יהיו אי הבנות, תכנית לאומית לספורט צריכה להיעשות ע"י מומחים בספורט בלבד ולא ע"י בעלי אינטרסים פוליטיים. במקרה שלנו צריך לקחת גם מומחים זרים בצמוד למומחים מקומיים. צריך לזכור שקידום הספורט הינו תהליך ארוך טווח לשיפור ההישגים, להגדלת היקף הפעילות, לקידום מאמנים, לשיפור התשתיות , לאיתור וטיפוח צעירים. לכל אלה נדרש תהליך ממושך, מקצועי, מתוכנן עם מבנה ארגוני ואנשי מקצוע מתאימים. נדרשת תכנית כוללת ואחידה לכל גורמי הספורט בישראל, כך נעשה במדינות כמו הולנד , שוויץ , דנמרק ואחרות. מדינות אלו מאחדות בין הועד האולימפי והתאחדות הספורט הלאומית ודואגות לתכנית אחידה וברורה.

אז איך עושים את זה כמו שצריך? שאלה טובה. קודם כל במקום  לקיים עשרות ארגונים, יש להקים גוף  לאומי אחד, עם אנשי מקצוע שיועסקו במשרות מתאימות, יערכו סקרים , מחקרים ויציגו קריטריונים עקרונות וכללים. כדי להכין תכנית כזו צריך סיכום וניתוח מצב עדכני בעולם אל מול המצב בישראל שיציג את היתרונות והחסרונות בספורט הישראלי. לדוגמה, לישראל יש חסרונות אובייקטיביים כשלספורטאי בישראל אין אפשרות לקיים תחרויות בינלאומיות כמו עמיתו באירופה ולמאמנים בישראל אין אפשרות לקדם עצמם, לעומת חברו באירופה שיכול בנסיעה ברכב של שעות להגיע כמעט לכל מועדון במדינה שכנה.

מאז שנות ה- 90, מספר האפשרויות למדליות והמקצועות במשחקים האולימפיים גדלו ב- 150% למרות התמוטטות המשטרים במזרח אירופה (שהביאו לדעיכה בהישגים  במקצועות ספורט רבים. וקיפאון בחלק אחר), ולמרות הגדלת תקצוב הספורט הייצוגי בישראל במאות אחוזים אנחנו תקועים ולא מתקדמים. השורה התחתונה היא שלא ניתן להשתפר ללא שינויי בתפיסה, בדרך ובשיטה.

בתוכנית הזו צריך לשתף כמה גורמים מרכזיים, כי המעורבות הכוללת שלהם ושיתוף הפעולה ביניהם הם היחידים שיכולים להוציא פרויקט בסדר גודל כזה אל הפועל. נתחיל עם המועדונים. אין אפשרות לקיים ספורט ברמה גבוהה ובהיקף סביר ללא שיתוף המועדונים. לשם השוואה, במדינות המתקדמות קיימים מועדונים, שחברים בהם תושבים רבים ולרוב הם כלל ענפיים. חלקם עוסק בספורט תחרותי והישגי וחלק אחר בספורט עממי. דמי החבר הם סמליים ( 20-30 יורו בשנה) וחובת הרשות המקומית והמדינה להעניק למועדון שטח, מתקנים, תחזוקה ועוד. הספורטאים זוכים למגוון פעילויות והניהול חסכוני ויעיל. המתקנים משרתים באופן אופטימלי את בית הספר, הקהילה וספורטאי ההישג. בקיצור, המועדונים במדינות אירופה הם בית חברתי, תרבותי, חינוכי וספורטיבי. בישראל מנסים באופן שיטתי לעקוף ולקצר את הצורך הבסיסי במועדון וזה לא ממש עובד לנו.הניסיון להמשיך ולהישען על ספורטאי הישג בודדים שיש לנו חשוב, אולם קיים מיצויי בנושא זה. "העיפרון כבר חודד עד תום" אפשר לומר. אנחנו חייבים  לשקם את המועדונים ולהעניק להם יכולת וכלים להתמודד עם הדרישות. ולפתוח אפשרויות חדשות לקידום הספורט.

גורם חשוב נוסף בהצלחת הענף הוא המאמנים. התכנית חייבת לעשות מהפך במעמד המאמן בישראל. שיפור תנאי העסקה, שיפור במעמד ואפשרויות הכשרה וקידום חייבים להיות בראש סדר העדיפויות. המאמנים הם אלו שמכשירים את דור ההמשך ולכן צריך לתת להם את כל הכלים הנכונים לעשות זאת. יחידה מקצועית אירגונית צריכה לטפל בכך בנושאים הללו.

העולם שייך לצעירים וגם במקרה זה הספורטאים הצעירים הם העתיד שלנו. יש לקיים מערכת איתור וטיפוח, להנחות ולכוון. בעיקר צריך לשם דגש על  איתור  ספורטאים צעירים עם פוטנציאל להישגים בגיל הבוגר ולא רק למצוא ספורטאים צעירים שמצליחים היום ויכשלו בעתיד. לשם כך, ההתאחדויות צריכות להימנע ממתן תמריצים להישגים ותוצאות בגיל הצעיר, הדגש צריך להיות על מיצויי היכולת בבוגרים. חשוב לזכור כי לצעירים בפריפריה ובאזורי מצוקה סיכויי גדול יותר להצליח בעידן הנוכחי. המוטיבציה, ההתלהבות מהספורט ובעיקר הפעילות מחוץ לבית, לעומת השעות הרבות מול מחשב וטלוויזיה באזורים יוקרתיים נותנים להם יתרון גדול. הנתונים מראים שכ- 75% מספורטאי ההישג בעולם הינם מרקע סוציואקונומי נמוך.

כדי לקדם את כל הדברים הללו צריך כמובן תקציב. גם בנושא זה ברוב הפעמים אנחנו הולכים לאיבוד. התקצוב בעולם הינו לפי ענפים.  הענף מקבל ניקוד ותקצוב בהתאם, כל התקציב הלאומי מחולק, ללא "קופות" נוספות שמשבשות את אמות המידה. באמצעות אנשי מקצוע נקבעים דרכי החלוקה ומימוש  לתקציב הענף. אצלנו זוכים במקרים רבים האיגודים ע"פ כוחם הפוליטי ומעמד בעלי התפקידים או מחיבה של מנהלי הפרויקטים לאיגוד או לאגודה או לספורטאי כזה או אחר .

בספורט בישראל זוכים ספורטאי הישג לתנאים סבירים. מגוחך שיש לנו גופים ציבוריים רבים שרוצים לעזור "לשפיצים" עד כדי כך שהם מקיימים טקסים נפרדים רבים במהלך כל שנה ומתחרים ביניהם מי יקיים יותר אירועי ראווה. אין לנו גופים מסחריים ונותני חסויות כמו באירופה, אך יש תקצוב ציבורי נדיב לספורטאי הישג.לעומת זאת אין דאגה לתשתיות ועתודה, לא למועדונים ולא למאמנים.

לנשים בישראל יש פוטנציאל גדול להצליח בספורט. הן מהוות רק 15% מהספורטאים (לעומת 45-50% במדינות אחרות) במקביל הצפיפות בעולם בתחרויות הנשים קטנה בהרבה מזו שאצל הגברים והתוצאות נמוכות יחסית. גורם נוסף שמסייע להן הוא שלבנות אין ברוב המקרים את   "משוכת  השרות הצבאי".

בישראל חייבים לקבוע ענפים מועדפים כדי שנדע לפזר בצורה חכמה את ההשקעה שלנו בתחומים השונים. השיקולים לכך צריכים להיות כפופים להצלחות עבר, מסורת בישראל, מזג האוויר הייחודי שלנו, תנאים גאוגרפים ותרומה לבריאות העוסקים בספורט זה. צריך לבחור 3-4 דרגים ובסה"כ כ- 10 ענפים בדרג א' ( כפי שכבר נעשה), כ- 10 ענפים דרג ב' ו10 דרג ג'. לענף אולימפי יש עדיפות כאשר הספורטאים שלנו מופיעים ומצליחים במשחקים האולימפיים. בענפים בהם אין לנו ייצוג אולימפי , אין סיבה להעדפת הענף על זה שאינו מופיע במשחקים האולימפיים. כך לצד שייט יכול להיכלל סקי מים ולצד ג'ודו ענף הג'יו ג'יטסו שכן לכל המוזכרים הישגים בינלאומיים מרשימים. בצורה זו אנו נוכל לקבוע תוכנית ברמת המאקרו ולא נקבע כלאחר יד לפי העדפותיו הספורטיביות של מנהל כזה או אחר.

במקום  לקיים עשרות ארגונים שונים שפועלים במקביל וברוב הזמן לא מתואמים ומסונכרנים אחד עם השני, יש להקים גוף ארגוני- מקצועי לאומי אחד. גוף זה צריך לכלול אנשי מקצוע שיועסקו במשרות באופן מקצועי ומתואם. אשי מקצוע אלו צריכים לערוך סקרים, מחקרים ולהציג קריטריונים עקרונות וכללים בתכנית כוללת. בהנהלת הגוף הזה יכולים להיות אנשי ציבור שיביאו את העמדה הפוליטית הלגיטימית שלהם ולא פוליטיקאים שיציגו את דעתם הספורטיבית החובבנית. אתם בטח חושבים לעצמכם, הוקמה מועצה לספורט ושהיא תדאג לעשות סדר בבלאגן. אני אומר, לא. זה לא הפתרון. למועצה לספורט שהוקמה אין סיכוי רב להצליח. בדיוק כמו המועצה להסדר הימורים, הן מורכבות מאנשים מכובדים אך וולונטריים. רק יחידה מקצועית המורכבת מאנשי מקצוע שעובדים בשכר ותהווה זרוע מקצועית, תוכל להביא לתכנון מקצועי- אירגוני נכון. המועצה היא זו שתצטרך  לדון בהמלצות היחידה , להתבסס עליהן ולהחליט.

בישראל כמו בישראל בוער לנו להצליח כאן ועכשיו מבלי להתחשב בנסיבות. מילת המפתח היא סבלנות. עלינו לזכור שלכל תכנית נצטרך סבלנות של מספר שנים כדי לקבל תוצאות. בשלב הראשון , אנשי המקצוע שיאותרו לצורך כך יהיו זקוקים למנטורים(בעיקר מחו"ל) ורק  לאחר מספר שנים נוכל לדעת עד כמה הם מתאימים לכך. .הדרך ארוכה אבל צריך להתחיל במשהו. אישית, אין לי ספק שבעבודה מקצועית, נכונה ועם הרבה סבלנות נוכל לעשות את זה. המקורות הכספיים העומדים לרשות הספורט בישראל מספיקים בשלב זה לתכנית אופטימלית. יחד עם חקיקה שתחייב את הרשויות ותכנית כוללת נוכל כבר ב 2020 לראות בתוצאות משמעותיות.

מאת: ד"ר איציק בן מלך - מנהל המרכז לרפואה ומתודיקה במכללה האקדמית בוינגייט