היבטים תזונתיים באלימות בני נוער

ובמוצרי קוסמטיקה וטואלטיקה.

הרעלים הם חומרים היכולים לחדור לרקמות הגוף הן ממקור חיצוני והן ממקור פנימי, ולהפריע לתפקוד הנורמלי של מערכות הגוף השונות. הרעלים שהגוף אינו מצליח להפרישם, נשארים בדם וברקמות וגורמים לדיכוי  מערכת החיסון ולהפחתת יכולת הגוף להתמודד עם השפעתם המסוכנת.

הרעלים יכולים להיות חומרים המיוצרים ע"י הגוף כתוצאת לוואי מתהליכים הכרחיים ואשר אינם מפונים או חומרים הנוצרים בכמות גדולה כתוצאה מפעילות לא נורמלית של הגוף. כמו כן, קיימים מקורות חיצוניים רבים של רעלים כמו, רעלים מהמזון, ומתוספי המזון המלווים אותו, מהמים, מהאוויר ועוד.

 

צבעי המאכל המוספים למזון כדי למשוך תשומת לב וכדי להקנות למזון מראה "טרי" ו"בריא", נמצאים כמעט בכל מזון מעובד. חלק קטן מצבעי המאכל במזון שייכים למזון עצמו בצורה טבעית, אולם רוב צבעי המאכל הם מלאכותיים ומזיקים במידה זו או אחרת לבריאותם של הצרכנים. אחד מצבעי המאכל היותר בעיתיים הוא צבע המאכל כתום-צהוב טרטרזין, המופיע גם לעיתים במספר הקוד שלו E-102. הוא מצוי במשקאות קלים, בדברי מאפה, שקדי מרק, פסטות, דגני בוקר, שימורים, חרדל, ממתקים, מסטיקים, גלידות, שלגונים, רטבים ועוד, ופגיעתו בבריאות רבה. מחקרים מוכיחים כי הטרטרזין עלול לפגוע במוליכים עצביים בין תאי העצב והמוח, ולגרום לבעיות התנהגות, היפראקטיביות ולבעיות קשב וריכוז¹ . במחקר בנערך בקרב 1873 ילדים בני 3 שנים נמצא, כי חומרי השימור, ובעיקר חומר השימור סודיום בנזואט, שמספר הקוד שלו הוא E-211, גרמו להיפראקטיביות בצורה משמעותית לעומת קבוצת הביקורת². הסודיום בנזואט עלול להימצא בסלטים מוכנים, מוצרי דגים, מרגרינה, ריבות, רטבים ומשקאות קלים. במחקר אחר נמצא כי בקרב 62 מתוך 76 ילדים (82%) חל שיפור ניכר בהתנהגותם, לאחר הוצאת סוגי מזון מסוימים אשר הוכחו כמזיקים בעיקר כתוצאה מכך שהכילו חומרי שימור וצבעים מלאכותיים³.

 

בני-האדם יכולים להיחשף לזיהום זה דרך המזון, האוויר, המים ועוד. במחקר שנערך בדגימות של 835 ירקות עליים, התגלו ב–97% מהירקות זיהומים של מתכות כבדות(רעילות), בחריגה של למעלה מ–39% בכל אחת מהמתכות שנבדקו⁴.

תחת ההגדרה "מתכות רעילות", נכללים: עופרת, כספית, קדמיום, נחושת ואלומניום. מתכות אלה נוטות להצטבר בתוך המוח, הכליות, בלוטת התירואיד, העור, העצמות, הכבד, דרכי הנשימה והמערכת החיסונית, ועלולות לשבש את התפקוד הנורמלי של הגוף. רוב המתכות הכבדות הנמצאות בגוף, מגיעות אליו כתוצאה מזיהום סביבתי. אחת מהמתכות הרעילות ביותר היא העופרת, אשר נאגרת במערכת העצבים המרכזית, בעצמות, בבלוטות ובעור. מקורות הזיהום של עופרת הם: סיגריות, צינורות עופרת, צבעים, דבקים לשמשות, דלק, פחיות שתייה, צבעים לשיער, תרופות, מי-השתייה, האדמה והאבק. השפעתה הרעילה פוגעת בכדוריות הדם האדומות, בכליות, ובמערכת העצבים. במחקרים נמצא, כי רמות גבוהות של עופרת אצל ילדים גורמות לפגיעה במערכת החיסון ולהפרעות קשב וריכוז⁵. מחקרים רבים הוכיחו כי לאנשים אלימים ותוקפניים, היתה נוכחות גבוהה יותר של מתכות כבדות בגוף. במחקר שהתפרסם בחודש מאי בשנת 2001 , הוכח כי במדינות בארה"ב שבהם רמת זיהום העופרת הייתה גבוהה, היו יותר מקרי אלימות ורצח⁶.

גורם נוסף היכול להשפיע על העלייה ברמת האלימות בקרב בני הנוער הוא האלרגיות למזון,  שגם הן קשורות להפרעות התנהגותיות ונוירולוגיות, כגון: בעיות התנהגות, הפרעות קשב, התנהגות אובססיבית וקשיי למידה. תופעות אלו הינם ביטוי של חוסר איזון כימי במוח, ותזונה עתירת אלרגנים האופיינית לילדים בחברה המערבית משפיעה לרעה על איזון זה⁷.

 

כשמדברים על היבטים תזונתיים ואלימות, אי אפשר להתעלם מאחת הסיבות העיקריות לתגובות זעם ואלימות בקרב בני אדם והיא צריכה מוגברת של סוכר לבן. סוכר לבןומוצריו (מיני מתיקה, סוכריות, עוגות ועוגיות, גלידות, משקאות קלים) משפיעים לרעה וגורמים להיפראקטיביות והפרעות קשב. אותם סוכרים שמגיעים לדם, גורמים להפרשה מוגברת של אינסולין, שגורמת להורדת רמת הסוכר בדם, ומצב זה מגביר את שחרור הורמוני הסטרס, ובעיקר אדרנלין, הגורמים להתכווצות כלי-הדם, להאצת קצב הלב, ולדריכות יתר במערכת העצבים האוטונומית, המלווה בעצבנות, חרדה ותגובות קיצוניות של זעם. במחקר שנערך בקרב ילדים היפראקטיביים בני 8-11, נמצא כי באותם ילדים שאכלו ארוחת בוקר עתירת פחמימות חלה הרעה במצבם הנפשי לעומת קבוצת הביקורת⁸, עוד נמצא כי ככל שהיחס בין פחמימות לחלבונים גבוה יותר, התנהגות הילדים הרסנית, חסרת מנוחה ותוקפנית יותר⁹.

 

לסיכום , ניתן לראות כי אכן לתזונה שלנו השפעה גדולה על התנהגותם של בני הנוער ועל פעילות מוחם. ככל שתמנע החשיפה למזונות המכילים צבעי מאכל, חומרי שימור ורכיבים תזונתיים נוספים נוכל להפחית את השפעתם על פעילות המוח ולהפחית את התגובות האלימות בקרב בני הנוער.

 

 

מקורות:

1.    Archives of Toxicology 1978; (1): 141-143.

2.    Archives of Disease in Childhood 2004 Jan.; 89(6): 506-511.

3.    The Lancet 1985; 1:540-545.

4.    Food Additives Contaminants 2004; 21(4): 323-330.

5.    Archives of Environment Health 1996 May-Jun.; 1(3).

6.    Archives of Pediatrics and adolescent Medicine 2001 May; 155(5):579-582.

7. Annals of Allergy 1992; 72(5):462-468.

8. New Medical Science 1987.

9. Journal of Consulting and Clinical Psychology 1980; 48:760-769.