בעיטות הכרעה מ-11 מ' בכדורגל – המאבק על הזיכרון ההיסטורי והזווית הישראלית

כדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם ולו מיליארדי אוהדים. אחד השינויים הדרמטיים ביותר בחוקתו היה אימוץ בעיטות הכרעה מ-11 מ' ע"י התאחדות הכדורגל הבין לאומית (פיפ"א), בשנת 1970. החלטה זו אומצה כפתרון למשחקים בהם נדרשת הכרעה לאחר תום זמן ההארכה. באירוע זה שופט המשחק מזמין את הקפטנים של שתי הקבוצות ומטיל מטבע הקובע את השער בו ייערך דו קרב הבעיטות. לאחר מכן, הוא מטיל מטבע בשנית כדי לקבוע איזו מהקבוצות תבעט ראשונה.

עם אימוץ החלטה זו, החל ויכוח בין ארבע מדינות על זכויות היוצרים של בעיטות ההכרעה: ספרד, גרמניה, מלזיה וישראל. מטרת המאמר הנוכחי היא להראות כיצד שינוי תקנוני נעשה קניין רוחני שעל זכויות היוצרים שלו נאבקות ארבע מדינות. המאמר מתמקד במאבק התודעתי על זכויות היוצרים, בעיקר מתוך נקודת מבט ישראלית, ועל תרומתה של המסורת הלא מוחשית של הספורט להעלאת מעמדה של האומה בזירה הבין לאומית.

משחק כדורגל מורכב משתי מחציות של 45 דקות כל מחצית ובתוצאת שיוויון נדרשת הארכת זמן של 30 דקות. במשך השנים היו שיטות שונות להכרעת שיוויון בתום המשחק: בתחילת שנות השישים התקיים משחק חוזר בין הקבוצות. לאחר מכן, עלה רעיון על החלטת הקבוצה המנצחת באמצעות הגרלה או הטלת מטבע, אך רבים התנגדו לה משום שהיא לא מבטאת את המאמץ הספורטיבי שהושקע. לאחר מכן, הוחלט שהניצחון ייקבע עפ"י מספר בעיטות הקרן של כל קבוצה שבוצעו במהלך המשחק.

דו קרב בעיטות מ-11 מ' במקרה של שיוויון לאחר הארכת המשחק עלה כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת במדינות שונות באירופה, אך לא עוגן בחוקה הבינלאומית. ויליאם מק'קרום היה הראשון שהציע להתאחדות הכדורגל האירית את התקנה, ובעקבותיה אימצה אותו ההתאחדות האנגלית. בשנת 1891 נבעטה בעיטת העונשין הראשונה מ-11 מ' בשל הפרת חוקי המשחק.

בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 נוסה הליך ההכרעה במקרה של שוויון גם בישראל. כל קבוצה הייתה זכאית לחמש בעיטות רצופות לשער היריבה. במקרה של שוויון לאחר הבעיטות הטיל השופט מטבע שקבע את תוצאת המשחק. משנות השבעים ואילך הוחלט על סדרה של חמש בעיטות הנבעטות לסירוגין. אם אין בהן הכרעה, הקבוצה שעולה ליתרון בהבקעת שער יריבתה היא המנצחת. בשנות ה-90 הונהגה שיטה נוספת: "שער הזהב". לפי שיטה זו, הקבוצה שהבקיעה את השער הראשון בזמן ההארכה זכתה במשחק, והוא הופסק לאלתר. בשנת 2003 הוחלט על "שער הכסף" – שיטה בה הקבוצה המובילה בסיום המחצית הראשונה של ההארכה מנצחת. משנת 2004 ואילך המשחקים נמשכים עד לתום זמן ההארכה ומוכרעים בדו קרב בעיטות מ-11 מ'.

הדרמה שמחולל דו קרב הבעיטות העלתה את ערכו כריטואל דרמטי החורץ את גורל המשחק ומסב את תשומת ליבם של המוני צופים העוקבים בדריכות אחרי כל בעיטה ולכן מדינות רבות נאבקו על היוקרה שנלוותה להמצאתו.

מחקרים מצאו כי זיכרון לאומי הוא תוצר של פעילות דינמית המגבשת את קשרי הגומלין החברתיים והזיכרונות נכנעים למניפולציות פוליטיות ומקבלים ללא ערעור השמטה של פרטים בלתי נעימים המפריעים ביצירת מסורת חדשה. הדיאלקטיקה של הזיכרונות עם צורכי ההווה מאפשרת למסורת להסתגל לשינויים ולאמץ זיופים היסטוריים, ולכן יש לה תוחלת חיים ארוכה ותפקיד חשוב בהבניה של תודעה וזהות לאומית. זהות זו מבדילה את האומה מאומות אחרות, מקנה תחושת גורל משותפת ומעניקה תחושת עליונות על פני אומות אחרות. ענף הכדורגל הוא אחד מהמחוללים היעילים ביותר לעיצוב הזיכרון של יחידים ושל החברה ולכן נחשב משאב נחשק ביותר. רגעי ההכרעה במשחק הם רגעים דרמטיים ביותר ומעוררים תשומת לב ציבורית רחבה ביותר. כאמור, יש מאבק גרסאות על המצאת בעיטות העונשין מ-11 מ' הקובעות את זהות הקבוצה המנצחת:

הגרסה הספרדית

באוגוסט 1957 פרסם העיתונאי הספרדי רפאל בלסטר מאמר בעיתון מקומי בו המליץ על בעיטות מ-11 מ' להכרעת משחקי כדורגל ולכן נתפס כממציא הבעיטה. בספטמבר 1962 נוסתה לראשונה שיטתו במשחק הגמר בין מועדון הכדורגל של ברצלונה לריאל זרגוזה וברצלונה זכתה. הפופולריות שצברה שיטה זו במדינות נוספות באירופה עודדה את פיפ"א לדון בה כפתרון רשמי למשחקים ללא הכרעה. ב-27 ביוני 1970 התכנסה הנהלת פיפ"א והחליטה לאמץ את דו קרב הפנדלים באופן רשמי עם שינוי אחד: הבעיטות לשער יבעטו שחקני הקבוצות לסירוגין ולא ברצף.

הגרסה הגרמנית

לטענת הגרמנים, שופט הכדורגל קרל ואלד העלה את רעיון הפנדלים בישיבה של התאחדות הכדורגל הבווארית שהתקיימה ב-30 במאי 1970, לאחר שניסה את השיטה בליגות הנמוכות. לאחר מכן, הרעיון אומץ ע"י ההתאחדות הכדורגל הגרמנית וע"י התאחדות הכדורגל האירופאית ולבסוף ע"י פיפ"א.

הגרסה המלזית

קו יו טייק היה חבר בכיר בוועדת השיפוט של פיפ"א והחבר הראשון הלא אירופאי בוועד המנהל של הארגון. בפברואר 1970 שיגר מכתב לחברי ועדת השיפוט העולמית ובו העלה את רעיון הפנדלים עם הליך של חמישה סעיפים: השופט קובע באיזה שער ייערכו הבעיטות; תיערך הגרלה בין הקפטנים של הקבוצות לפיה יוחלט איזו קבוצה תבעט ראשונה; כל קבוצה תבחר חמישה בועטים; אם בתום סדרת הבעיטות יהיה שוויון יבחרו שחקנים אחרים שיבעטו עד להכרעה. ב-27 ביוני אושרה החלטה זו בהנהלת פיפ"א.

הגרסה הישראלית

ענף הכדורגל היה חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל ובאמצעותו נעשו הישראלים החדשים והוותיקים לשותפים בתהליך עיצוב ההיסטוריה שלה. הפופולריות של הענף בארץ עומדת ביחס הפוך להישגיה של הנבחרת הלאומית – הנבחרת הלאומית נחלה מפלות רבות בזירה הבין לאומית ומעולם לא נמנתה עם צמרת הכדורגל בעולם. לכן, הטבעת חותם על רגעיו הדרמטיים ביותר בכדורגל הוא פריט נחשק ביותר והיא משמשת כמעין פיצוי על כישלונותיה.

בשנת 1968 השתתפה ישראל לראשונה בטורניר הכדורגל במשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי. בשלב רבע הגמר סיימה ישראל את המשחק מול בולגריה בשוויון 1, גם לאחר 30 דקות הארכה. לכן, הוחלט לבצע הגרלה ובה בולגריה זכתה. הפסד זה הניע את מיכאל אלמוג, חבר הוועדה בטכנית של הקונפדרציה האפריקנית וחבר הנהלת ההתאחדות הישראלית לכדורגל, לשגר מכתב לפיפ"א. במכתב טען שהטלת המטבע היא אכזרית, אינה ספורטיבית ומבזה גם את הקבוצה המנצחת, וכפתרון הציע את דו קרב הפנדלים. אימוץ הפטנט ע"י פיפ"א עורר מחלוקת, כשמזכיר ההתאחדות לכדורגל הישראלית, יוסף דגן, תבע לעצמו את זכויות היוצרים. בשנת 2002 הכירה אופ"א בדגן כממציא בעיטות ההכרעה. כעבור ארבע שנים נפתחה שוב שאלת הזכויות על ה"פטנט" כשפיפ"א הכירה בוואלד הגרמני כממציא השיטה.

לסיכום, מטרת המאמר הייתה לבחון כיצד סעיף חוקתי של משחק הכדורגל נתפס כמשאב יוקרתי שמעורר פולמוס ציבורי, בעיקר עבור מדינה כמו ישראל המייחלת להכרה בין לאומית. ארבע הגרסאות שהוצגו במאמר מלמדות על הכמיהה במדינות שונות בעולם לנכס אליהן את הריטואל העכשווי של בעיטות ההכרעה בכדורגל.

סיכום המאמר נכתב בידי מיטל אוסטרובסקי מהמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט

למאמר המלא בכתב העת בתנועה

ראו גם:

הלך לעולמו יוסף דגן, ממציא דו קרב הפנדלים