מסוגלות בהוראה ביחס למסלול ההכשרה (חינוך רגיל, חינוך גופני וחינוך מיוחד) וגיל המורה

תחושת מסוגלות בהוראה הינה גורם משמעותי בהצלחתם של מורים ופרחי הוראה. תחושת מסוגלות גבוהה מובילה להתמדה במקצוע ולעמדה חיובית כלפי שילוב תלמידים עם מוגבלות בכיתה רגילה. 

חלקו הראשון של המאמר עוסק בהגדרת המושג מסוגלות עצמית ובהבדלים בין חינוך רגיל, חינוך גופני וחינוך מיוחד

לפי אלברט בנדורה, מסוגלות עצמית מוגדרת כדרך בה האדם תופס את יכולותיו לבצע התנהגויות מסוימות שיובילו לתוצאה מסוימת. ככל שתחושת המסוגלות גבוהה יותר, כך האדם יזכה ליותר הצלחות והישגים. אדם עם תחושת מסוגלות גבוהה יתמודד עם משימות בהצלחה ויתמיד בהן, לעומת אדם עם תחושת מסוגלות נמוכה, שיחשוש מכישלון ויהיה בעל מוטיבציה נמוכה. תחושת מסוגלות עצמית מתבססת על ארבעה מקורות עיקריים:

1. הישגים בביצועים קודמים: הצלחה בביצועים קודמים מחזקת את ביטחון הפרט ומובילה להתמודדות טובה יותר עם משימות ולתחושת מסוגלות גבוהה.
2. למידה מאחרים באמצעות תצפיות: צפייה באדם אחר מבצע פעולה בצורה מוצלחת משפיעה לטובה על תחושת המסוגלות העצמית של הפרט.
3. שכנוע מילולי: עידוד וחיזוקים מובלים להבנה אצל הפרט שהוא יכול להצליח, דבר המחזק את תחושת המסוגלות שלו.
4. עוררות גופנית: הבנה כי עוררות גופנית המתרחשת במצבי לחץ ומתח הינה גורם חיובי העשוי לסייע בהצלחה ולחזק את המסוגלות העצמית ולא גורם מכשיל.

תחושת מסוגלות בהוראה הינה גורם משמעותי בהצלחת פרחי הוראה, התמדתם במקצוע ובאמונת המורים ביכולתם להשפיע באופן חיובי על תלמידיהם. מורים בעלי תחושת מסוגלות גבוהה מאמינים יותר ביכולות של תלמידיהם, מובילים אותם להישגים גבוהים יותר ומנהלים את הכיתה בצורה טובה יותר מאשר מורים עם תחושת מסוגלות נמוכה.

במחקר הנוכחי נבדקה תחושת המסוגלות בהוראה בקרב שלוש קבוצות של פרחי הוראה ומורים במסלולי הכשרה שונים – חינוך רגיל, חינוך גופני וחינוך מיוחד. חינוך רגיל כולל תלמידים עם מוגבלות וללא מוגבלות המשולבים בכיתות רגילות, שמספר התלמידים בהן יכול להגיע עד 41 תלמידים. על המורה להשתמש בדרכי הוראה מגוונות המתאימות למספר הרב של התלמידים, לשונות ביניהם ולמטרות ההוראה. בנוסף, עליו לבצע תהליכי מדידה והערכה ולהוביל את התלמידים להישגים במבחנים קבועים וידועים. חינוך מיוחד כולל תלמידים עם מוגבלות הלומדים בכיתות נפרדות בבתי ספר רגילים ובבתי ספר לחינוך מיוחד. לעומת החינוך הרגיל, מספר התלמידים בכיתות אלה נמוך ועל המורה להתאים את החומר לכל תלמיד ותלמיד.

שיעורי חינוך גופני מתקיימים בקרב כלל התלמידים, עם וללא מוגבלות, בבתי ספר רגילים ובבתי ספר לחינוך מיוחד. בניגוד לשיעורים אחרים, שיעורים אלה מתקיימים בסביבה פתוחה ומשתנה, המקשה על ארגון השיעור ועל השליטה בתלמידים. על המורה להתאים כל שיעור לאופי התלמידים ולרמתם ועליו לקדם אותם בכל התחומים (התחום המוטורי, התחום הקוגניטיבי, התחום החברתי והתחום הרגשי). קיימים מודלים שונים להוראת חינוך גופני בהם יכול המורה להשתמש בהוראתו, תוך התייחסות לשוני בין התלמידים, הוראת עמיתים, הוראה ישירה, למידה שיתופית ועוד.

חלקו השני של המאמר מציג את מטרות המחקר ושיטת המחקר

מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון את תחושת המסוגלות בהוראה ביחס למסלול ההכשרה (חינוך רגיל, חינוך גופני וחינוך מיוחד) וביחס לגיל המורה. השערות המחקר הן שיימצאו הבדלים בתחושת המסוגלות בהוראה של פרחי הוראה ומורים ביחס למסלול ההכשרה שלהם וביחס לגילם.

המחקר כלל 395 פרחי הוראה ומורים שהוכשרו במסלול חינוך מיוחד, חינוך גופני וחינוך רגיל. בוצע שימוש בשני שאלונים: שאלון דמוגרפי ושאלון מסוגלות בהוראה, הכולל 10 שאלות בגורמי מסוגלות שונים: מסוגלות בהוראה אפקטיבית, מסוגלות בהתמודדות עם תלמידים מתקשים ומסוגלות בחינוך והוראת תלמיד ללא תמיכה מהבית. הנבדקים התבקשו לענות על השאלונים ולדרג את הפריטים בסולם ליקרט (1=תחושת מסוגלות נמוכה, 6=תחושת מסוגלות גבוהה).

הנבדקים סווגו לקבוצות גיל: מורים צעירים (עד גיל 25), מורים בגיל ביניים (גילאי 46-25) ומורים ותיקים (גיל 46 ומעלה).

חלקו השלישי של המאמר עוסק בתוצאות המחקר ומסקנותיו

כאמור, מטרת המחקר הייתה לבחון את תחושת המסוגלות בהוראה של מורים ופרחי הוראה ביחס למסלול ההכשרה וביחס לגילם. תוצאות המחקר מראות כי קיימים הבדלים בתחושת המסוגלות בהוראה בין מסלולי ההכשרה – מורים ופרחי הוראה שהוכשרו במסלול חינוך מיוחד וחינוך גופני היו עם תחושת מסוגלות גבוהה יותר בהתמודדות עם תלמידים מתקשים ובחינוך והוראת תלמיד ללא תמיכה מהבית, לעומת אלו שהוכשרו במסלול חינוך רגיל.

הפער בין תחושת המסוגלות בחינוך המיוחד לבין תחושת המסוגלות בחינוך הרגיל עלול לנבוע בשל ההכשרה הדיפרנציאלית שמקבלים במסלול החינוך המיוחד. מחקרים שנערכו בנושא מצאו כי מורים בחינוך מיוחד רואים חשיבות רבה יותר בקיום מערכות יחסים חיוביות עם תלמידיהם, מכילים יותר תלמידים עם צרכים מיוחדים ועם מסוגלות גבוהה יותר בתחום. בהכשרתם, הם קיבלו את הכלים המתאימים ואת הידע הדרוש ללימוד תלמידים עם צרכים מיוחדים. 

ההבדלים בין תחושת המסוגלות של מורים שהוכשרו במסלול חינוך גופני לבין תחושת המסוגלות של מורים שהוכשרו במסלול חינוך רגיל עלולים לנבוע מצורת הלמידה השונה ומאפייני השיעור השונים. שיעורי חינוך גופני מתבצעים בסביבה משתנה ולכן המורה זקוק ליכולות ניהול גבוהות. כמו כן, הסביבה פתוחה והתלמידים רואים את הביצועים אחד של השני. המורה יכול להביא להצלחת התלמידים וליצור מעגל חיובי של הצלחה. בנוסף, המורה מתייחס בשיעורים לא רק להיבט הגופני, אלא גם להתנהגותם של התלמידים, השתתפותם, עזרה לזולת וכו'. זאת ועוד, יש הבדל באופן ההכשרה. מורים לחינוך גופני מבצעים פרקטיקה מדורגת ומתמשכת, בה הם נחשפים לגילאים שונים ולתלמידים מגוונים. מורים לחינוך גופני יכולים ללמד את אותו השיעור מספר פעמים לתלמידים אחרים וכך להגביר את תחושת הביטחון העצמי שלהם, דבר המוביל לתחושת מסוגלות גבוהה יותר.

בדומה לחינוך המיוחד, גם בחינוך גופני יש דגש על הוראה דיפרנציאלית ועל התמודדות עם תלמידים המתקשים בתחומים שונים. המורים ופרחי ההוראה במסלול זה יודעים שיש להם את האפשרות לטפח את התלמידים המתקשים, ולכן תחושת המסוגלות שלהם עשויה להיות גבוהה יותר בהוראת תלמידים מתקשים ותלמידים ללא תמיכה מהבית.

תחושת מסוגלות בהוראה היא גורם משמעותי המשפיע על תהליך ההוראה – מורה עם תחושת מסוגלות גבוהה יחווה סיפוק מעבודתו, ישתף פעולה עם הורים ויהיה מעורב בבניית תוכניות אישיות לתלמידים.

כאשר נבדק הגורם מסוגלות להוראה אפקטיבית, לא נמצאו הבדלים בין המסלולים השונים. הסיבה לכך היא שכלל המורים ופרחי ההוראה, בכל ההכשרות, רואים את עצמם כמורים שיכולים ללמד את החומר הנדרש ולהביא להבנה טובה בקרב התלמידים.

מלבד ההבדלים במסלולי ההכשרה, נמצאו גם הבדלים בתחושת המסוגלות בהוראה ביחס לגיל המורים ופרחי ההוראה. בשאלון הכללי וביחס לגורם ההוראה האפקטיבית, נמצאה תחושת מסוגלות בהוראה נמוכה יותר בקרב קבוצת הוותיקים, בהשוואה לשתי הקבוצות האחרות. סיבה אפשרית לכך היא שהגיל המבוגר והעייפות משפיעים על תפיסה זו. כאשר נבדק גורם המסוגלות בחינוך והוראת תלמיד ללא תמיכה מהבית, נמצא כי תפיסת המסוגלות של קבוצת הצעירים הייתה גבוהה יותר בהשוואה לשתי הקבוצות האחרות. הבדל זה עלול לנבוע מהעובדה שמרבית הצעירים בקבוצה זו היו פרחי הוראה, שעדיין מלמדים תחת ליווי והדרכה של מורים מאמנים. לעומת זאת, לא נמצאו הבדלים בין קבוצות הגיל השונות כאשר נבדק גורם המסוגלות בהתמודדות עם תלמידים מתקשים.

לסיכום, מחקר זה מראה כי קיימים הבדלים בתחושת המסוגלות בהוראה בין מסלולים שונים ובין גילאים שונים. תוצאות המחקר מראות כי קיימת תחושת מסוגלות גבוהה יותר בקרב פרחי הוראה ומורים שהוכשרו במסלול החינוך המיוחד והחינוך הגופני, בהשוואה למורים ופרחי הוראה שהוכשרו במסלול החינוך הרגיל, בנושאים הקשורים להתמודדות עם תלמידים מתקשים ועם תלמידים שלא זוכים לתמיכה מהבית. לכן, יש צורך לשפר את ההכשרה במסלול החינוך הרגיל, תוך שימוש ביתרונות שיש בהכשרת החינוך הגופני והחינוך המיוחד. כמו כן, ניתן להוסיף בהכשרה ידע תיאורטי על מוגבלויות שונות ודרכי התמודדות עימן.

סיכום המאמר נכתב בידי מיטל אוסטרובסקי מהמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט

למאמר המלא בכתב העת מחקרי גבעה