| | 01/08/2018

האחר הוא אני

יום ראשון בבית ספר

הוא: "שלום כיתה א'" זה מה שרשום על חולצתו, הוא נכנס לבית הספר כשאמו אוחזת בידו, מקום חדש, אנשים חדשים. חושש? מפחד? בלחץ? מחשבה בראשו: "אייני מכיר את התחושה הזו", התחושה שתלווה אותו מרגע זה ועד שיתחיל לקבל עזרה. הוא מרגיש אותן רצות, *המחבשות: איך יהיה לי בבית הספר? מה יש היום בטלוויזיה? מה צבע האוטו של אבא? מה אעשה כשאחזור הביתה? מה אימא שמה לי בסנדויץ'? אוי ואווי לי מה עשיתי עם הבובה שלי?  כולן רצות בנתיבים מנוגדים ומתנגשות זו בזו. יחד איתן דורשים ממנו עכשיו להחזיק ידה של ילדה שהוא לא מכיר, לעבור על הבמה, ולנופף בידו כשברקע מתנגן איזשהו שיר, הורים מצלמים בפלאפונים את ילדיהם. "לא רוצה לעלות..." הוא צועק ובוכה. המחנכת ניגשת אליו ומנסה להרגיע אותו. היא חושבת שהוא חושש, שהוא מתרגש, שהוא מבוהל בזמן שכל מה שמעניין אותו, את מוחו, את כל גופו, זה שהוא השאיר את הבובה בבית שוכבת במיטה במקום להעביר אותה לסלון והוא, הוא חייב עכשיו להעביר אותה לסלון!!!

אני: נכנסת לבית הספר, לבושה בחולצה ירוקה כמו אחותי ושאר ילדי בית הספר, אחותי אוחזת בידי, מקום חדש, אנשים חדשים, מחשבות רבות. חוששת? מפחדת? בלחץ? איני מכירה את התחושה הזו, התחושה שתלווה אותי מרגע זה ועד בכלל. גם אני הרגשתי אותן רצות, עד היום הן פה, רצות בנתיבים מנוגדים ומתנגשות זו בזו יום יום שעה שעה. כולם עולים לבמה, מנופפים בידם, ברקע מתנגן השיר "שלום כיתה א..." הורים מצלמים את ילדיהם במצלמות פילים. "לא רוצה לעלות...", כל מה שמעניין אותי, את מוחי, את כל גופי זה שאני חייבת בדיוק עכשיו לבדוק האם הכנסתי את המחברת שהייתי אמורה להביא לתיק...

אותי דחפו לעלות לבמה מבלי שרציתי, לו וויתרו.

הוא יחזור הביתה ברוגע, ידאג לבובה, אני אהיה בטראומה מהיום הראשון בבית ספר לכל החיים...

שיעור תורה

הוא: יושב בקבוצה עם עוד חמישה ילדים, הוא לא יכול להפסיק את התזוזה בכיסא, הוא חייב עכשיו להגיד לחבר שיושב לצידו שגם לו קנו עיפרון כמו שלו. המורה מעירה לו. כולם יסיימו להעתיק מהלוח את השאלה בזמן שהוא יהיה רק במילה החמישית, המורה תמתין שהוא יסיים. הוא מנסה להקשיב אבל כל מה שהוא שומע זה בלה בלה והוא חייב להגיד לחבר שיושב לידו שיקנו  לו מחק כמו שלו. המורה שוב מעירה, הפעם בטון תקיף, הוא מנסה להקשיב, יוו, אני יודע את התשובה לשאלה הזו, הוא צורח אותה בהתלהבות וקם ממקומו. "קודם מרימים את היד ורק ברשות המורה עונים" אומרת לו מורתו, אבל התשובה שלי בטוח נכונה, והצלחתי להקשיב לך, הוא חושב  לעצמו. שאלה נוספת, יוו אני יודע!!!! הוא צורח את התשובה בהתלהבות, קם ממקומו, ידו מורמת.

אני: יושבת לבד, קרוב למורה, כבר יודעים שאסור להושיב אותי ליד חבר אחר כי בטוח ארצה להגיד לו שיש לי מחק או עיפרון או דודה, או חולצה, או עפיפון כמו שלו. אני לא יכולה להפסיק את התזוזה בכיסא, המורה תעיר לי על זה. אקום לזרוק את החידודים של העיפרון שהייתי חייבת, פשוט חייבת עכשיו לחדד, המורה: "אולי תשבי כבר במקומך בלי לזוז, זה מפריע לכל הכיתה..." כולם יסיימו להעתיק מהלוח את השאלה בזמן שאני אהיה רק במילה החמישית, המורה תמשיך בשיעור, כמו בכל המקצועות גם את השיעור הזה אעתיק מחברה. מנסה להתרכז, יששש, הקשבתי, אני יודעת את התשובה, צורחת אותה, וקמה ממקומי.

אותי יוציאו מהכיתה, אני אבכה בהפסקה, אחזור הביתה עצובה וכעוסה, ידעתי את התשובה!! אני ידעתי אותה!!! המורה שלו מודה לו על הרמת היד אך מציינת כי עליו להמתין בסבלנות עד לנתינת רשות הדיבור, הוא ימשיך יומו בבית הספר רגיל, ברוגע.

שיעור חנ"ג

אנחנו

יששש שיעור חינוך גופני!!!!! השיעור האהוב עלינו, זה השיעור היחיד בו כל המחשבות שרצות בראש פתאום לא מתנגשות וזורמות באותו הנתיב. המקום בו לעקצוצים בכל חלק וחלק בגופנו שקוראים לנו להיות בתזוזה מתמדת יש את האופציה להתממש. עליי המורה תתעצבן כשאגע בציוד ללא רשות, כשכל כך ארצה להדגים את התרגיל, כשאעשה לא בדיוק מה שהיא אמרה, כשאצעק על מורן שעקפה אותי בתור והיא פשוט לא מבינה כמה קשה לי הפעולה הפשוטה של לעמוד בתור, אז ברור שאתעצבן על שעקפו אותי.

אני לא אתעצבן עליו שהוא יגע בציוד ללא רשות, אתן לו זמן קצת להשתעשע עם הציוד ולאחר מכן הוא יחזור לבד לשיעור מרצונו, אתן לו להדגים את התרגיל מול כולם רק כי הוא הצליח להקשיב להסבר עד הסוף, אם הוא יעשה לא בדיוק מה שאמרתי אקח את מה שעשה כדוגמא ואדרוש מכל ילדי הכיתה לבצע את התרגיל היפה הזה שהוא חשב עליו לבד, אסביר לו בצורה נעימה ויפה שזה לא נעים כשצועקים ובמידה ויש לו בעיה ועוקפים אותו הוא יכול להגיד בנועם שזה היה תורו או לגשת אלי לעזרה.

עבורי שיעורי החנ"ג יהיו ספק מהנים ספק מענים, עבורו יהוו שיעורי החנ"ג הנאה צרופה מקום לבוא לידי ביטוי ולהצליח.

ישיבה פדגוגית

נדבר על זה שהוא חייב לעשות אבחון, הוא כל כך משתדל, צריך להעצים אותו, לספק לו עוד שעות פרטני, לעבוד אתו על הקריאה והחשבון כי זה קשה לו ובסך הכל הוא מסוגל, רואים שהוא רוצה, הוא רוצה להצליח.

עליי יגידו שאני מופרעת, הציונים שלי נמוכים, אי אפשר ללמד כשאני בכיתה, פשוט בלתי אפשרי,  איזה עצלנית היא. יסכמו כי יש להזמין את אימא שלי לשיחה ולהחליט מה עושים.

ימים יגידו

הוא: עשה אבחון, עכשיו עוזרים לו, כל 50 המחשבות שרצו לו בדרך כלל בראש ירדו ל-5. הוא מצליח להקשיב בשיעור, הוא לא מתפרץ יותר, הוא מצליח במבחנים, המורים תומכים בו מקשיבים ומבינים, הוא יקבל שעות פרטניות. רבים הימים שהוא חוזר הביתה מרוצה, עוד יום מוצלח עבר, לא הוציאו אותי מהכיתה, איזה כיף היה בשיעור חנ"ג. תחושת המסוגלות העצמית שלו גבוהה, הוא יודע שהוא יכול, הוא יודע שהוא שווה משהו.

אני: כל 50 המחשבות ירוצו לי מידי יום ביומו וימשיכו להתנגש, בזכות אימא שלי שתילחם עבורי אני אשאר במערכת כי המורים כבר מזמן הרימו ידיים, יהיו שיעורים שעוד לא יתחילו והמורה כבר תוציא אותי החוצה כי היא רואה שאני לא רגועה, אני אכשל בהרבה מבחנים ואם לא אז במקרה הטוב אוציא 70 וזאת על אף שישבתי ולמדתי שעות וימים, הימים בהם אחזור הביתה מתוסכלת ועצבנית הם רבים, רבים מהימים שלא, כמו גם הימים בהם אבכה... אני כישלון, טיפשה, לא יוצלחת...

הוא ימשיך ללמוד ולהצליח בבית הספר, אני, אני אהיה המורה שלו לחינוך גופני...

אבחנו אותי בתיכון, יש לי הפרעות קשב וכמו ששמתם לב *לשגיאות הכתיב אני סובלת מלקויות למידה. המוח שלי מלא שכל וסוכריות קופצות. עבור אדם כמוני להצליח בפעולה הפשוטה של לעמוד בתור בסופר הוא הישג אדיר שלא נדבר על להחליט מה ללמוד, להירשם ללימודים, לקבל מעל 80. בעיקר להוכיח לעולם שאני שווה משהו ולעצמי שאני מסוגלת. כל הצלחה מסוג כזה או אחר היא הישג, להצליח לכתוב מערך, להצליח להעביר אותו, לפצל את הקשב ל35 תלמידים,  להצליח לא לשכוח שביקשו ממני משהו, להצליח לא לאחר, להצליח לכתוב את הטקסט הזה אחרי שקמתי כבר 300 פעם. לא מאמינה למה שאני כותבת, הצלחתי, אני מורה!!! אני זוכה לעזור לילדים כמוני להצליח, אני נמצאת בצד השני של השולחן, יש באפשרותי לספק להם תחושת מסוגלות.

היום אני בת 29, עברו שני עשורים מהתקופה בה כל כך סבלתי ללכת לבית הספר, הזיכרונות צרובים בראשי, בעודי כותבת מילים אלה דמעות חונקות את גרוני. כשנכנסנו (אני כמורה והמחשבות) בשערי בית הספר ביום הראשון ידעתי בדיוק כיצד תימדד הצלחתי. אני מצליחה, ילדים כמוני לא חשים את מה שאני חשתי, הילד עליו כתבתי הוא תלמיד מקסים בכיתה א' אותו אני מלמדת, עבור שנינו זאת השנה הראשונה. אין יום שעובר שאיני מעבירה לו ולכלל תלמידיי את המסר שאין דבר שאיננו מסוגלים לעשות.

אני מסתכלת עליו ואני רואה אותי, זה מה שעושה אותי למורה שאני,

הילדים זה אני...