| | 19/07/2018

שבת שקטה

שבת שקטה

שבת שקטה

מאת אירנה-אור קונובלוב

זו אחת השבתות מני מעטות שבהן התעוררתי ללא שעון מעורר צווחני, אלא בצו הגוף הטבעי, לכשאותת שהשינה הספיקה לו לצרכי מילוי המאגרים הנחוצים.
נעמה רצה כבר כשעה, סביר להניח, ואילו אני ויתרתי על הריצה שלי היום. עוד אומר ואתוודה, שויתרתי על הריצה שלי גם היום. לאחר אימון עליות ירושלמי ארוך וקשוח ביום רביעי, מחשבות הכפירה אודות הריצה בשאר ימות השבוע הזה התגנבו לראשי תחת הרובד של עייפות כבדה. למען האמת, כבר ביום רביעי בבוקר פקפקתי ביכולתי לעמוד במשימת האימון, אבל אספתי את עצמי, כהרגלי ברגעי ספק, ויצאתי לכבוש יעדי קילומטרז' ומטרות העמסה. למרבה הפלא, גופי נשמע לי וסחטתי ממנו גם מה שלא תיארתי קודם לכן שקיים שם, בעליות האימתניות סמוך לאתר יד קנדי. הנוף שם משגע, ונשימתי נעתקה מיופיו. או שאולי קוצר הנשימה היה דווקא נוכח קצבי הריצה המשוגעים בעלייה, אבל בכל מקרה, מאד מהנה לרוץ שם. באימון העליות של יום רביעי זכיתי אף לרוחות עזות ולגשם, שהזדמן לבקרני בעת האימון 'קצר ולעניין', כלומר לפרק זמן קצר ביותר אך מרטיב כהוגן. לבסוף, קינחתי את המנה העיקרית של העליות בריצה רגועה לא מישורית במיוחד שנמשכה כחצי שעה, וחזרתי הביתה. מקלחת ואוכל.

מאז, אפשר לומר, נתתי לגוף להיות עייף וליהנות מזה. למען האמת, כבר שבועות רבים נאבקתי בו, בגופי. לא נכנעתי לצינון שתקף אותי לפני שבועות מספר, לא נתתי להתכווצויות החזקות בשרירים לשבש לי את תכנית האימונים וגם רמזים לדלקות קלות בגידים קטנים חיש חוסלו בקרח ובעיסוי. אפילו עכשיו, משהחלה תקופת המבחנים העמוסה, תכננתי את כל לוח הזמנים כך שאספיק לרוץ, לעתים אף פעמיים ביום, ללמוד מאות דפים במצגות ובמאמרים, להיבחן ועל הדרך גם לעשות קניות, לבשל משהו לארוחת ערב, לדבר עם נעמה, לדבר עם אמא, לקפל כביסה, לנקות ולסדר קצת את ביתי הקט. מיום ליום שמתי לב שהעייפות מצטברת לה, ושלמרות היקיצה הטבעית במרבית הבקרים וכמות מספקת למדיי של שעות השינה, אני עדיין סוחבת איתי את משקעי העומס, הפיזי, הקוגניטיבי והמנטלי יחד.
ביום חמישי, יום למחרת אימון העליות, כבר אמרתי לנעמה, שאני לא יוצאת לרוץ. אמרתי שאני עייפה, שאני לא רוצה. נעמה ענתה, בעודה לוגמת מקפה הבוקר, טרם תצא למשמרתה בבית החולים, שאם כך המצב וזה מה שאני מרגישה, מוטב לא לצאת. ולא יצאתי. שמעתי לנעמה ושמעתי לגופי ששיווע למנוחה ושיניחו לו לאכול כמו שצריך ולשבת, פשוט לשבת ולתת לרגליים הפוגה מקילומטרז' הנערם עליהן.

ביום שישי הגעתי למכללה, לבחינה המעשית בקורס מדריכי ריצות ארוכות. במסגרת הבחינה התבקשנו להעביר סימולציה של אימון, כרבע שעה כל אחד. כך, כל פעם שמישהו ממשתתפי הקורס העביר את חלקו, כל השאר היו 'שפני ניסיונות'. האמת, הריצו אותנו, או שמא הרצנו את עצמנו, בלי רחמים במהלך שלוש שעות שלמות בדשא המכללה. ריצות קצרות, מתגברות, ספרינטים, תרגילי טכניקה – מכל אלה דווקא נהניתי. נהניתי גם מהחברה, וגם מזה שבשלב מסויים כולם כבר מאסו בהתרוצצות הבלתי פוסקת הזאת שמטרתה לדמות אימון לנבחן, ועדיין הכל נעשה ברוח טובה. אולם, לפני שהתחלנו במבחנים, הקדמתי ובאתי למכללה כשעה לפני תחילת השיעור. תכננתי להספיק לרוץ קצת, לראות איך הגוף מגיב לריצה. אהיה כנה ואומר, שגם בבוקר יום שישי לא היה לי חשק עז להניע רגליים. קיוויתי שהקצב המוכר של תנועת גלגול הרגליים בקצבים נוחים ולצלילי המוסיקה ישיב לי את חדוות הריצה. ולא, לא קרה. שבעה קילומטרים בקצב עייף. זו ההגדרה – לא 'רגוע' אלא 'עייף'. אפילו המוסיקה שלקחתי איתי לא הרימה את רוחי. מרבית הריצה רק העברתי שירים סתם, כי לא רציתי לשמוע דבר.

כנראה לא רציתי לנוע ולרוץ גם בבוקר יום שישי. הבנתי את האיתות.  שבת היא בדרך כלל 'יום הארוכה' שלי. ריצה ארוכה של עשרים וחמישה קילומטרים או יותר, שבתוכה משולבת ריצה בקצב מתגבר. בשבתות האחרונות זה לא היה פחות משלושים קילומטר. האמת, בשבועות האחרונים נהניתי מכל רגע בריצות האלה. הגעתי לאיזשהו שלב, שבו אפילו המספר שלושים התנגן לי בשלווה ברגליים, באוזניים ובכל פעימת הלב, המרווה את מערכות הגוף בזרימת דם ובאספקת חמצן. לאחר שעמלתי סופי שבוע לא מעטים על ה'שלושים' האלה, זכיתי להצלחה גדולה באליפות ישראל ב15 ק"מ כביש שהתקיימה ביום שישי שעבר. הגעתי שניה בנשים, עם שיא אישי טוב יותר בכדקה לעומת השנה שעברה – 56 דקות ו19 שניות.

נותרתי מרוצה, אבל לא לעולם חוסן. לאחר התחרות המוצלחת ידעתי עוד שני אימונים חזקים עד כדי הפתעה ומספקים; האחד ביום שני, והאחר – אימון העליות הירושלמי המוזכר למעלה, אבל כמו שאמרתי, גם בהם כבר בצבצו סימני עייפות שניסיתי לכבות בתוכי בכל הכוח וניצני הרהור שמא זה הדבר הנכון לגופי, הן מנטלית והן פיזיולוגית. לאחר מחשבה מעמיקה הבנתי שאי אפשר לעבוד על הגוף לנצח ולשקר לעצמך שאתה לא עייף. יתרה מכך, אם אתה לא שומע את הגוף שלך כשהוא לוחש לך, תשמע אותו כשהוא יצרח לך. ואז, זה באמת יהיה כואב ועצוב. האמת, נתקלתי במשפט הזה באחת המדיות החברתיות, המכונה 'Pinterest'. אגב, מומלץ בחום לבקר בה... תרגמתי לי את המשפט לעברית בראש ואימצתי. לאחר מספר ימים של התלבטויות, שכנוע עצמי וניסיונות של שקרים לבנים לגופי, שמעתי את הלחישה. הפנמתי.

היום בבוקר פקחתי את עיניי, התמתחתי במיטה, קמתי. שתיתי כוס מים, נגשתי לחלון, פתחתי את דלת דירתי החביבה ונשמתי את האוויר של שעת בוקר מוקדמת למדי, אך לא עד כדי חוסר שפיות. חייכתי אל השמש, אל האוויר הנעים שהקדים את פניי. יום נעים בחוץ, חשבתי לעצמי. ויחד עם זאת, חיש התגנבה לי מחשבה טורדנית ואפורה בנוסח 'ולא רצתי....'. גירשתי אותה. נזכרתי במישהו שאמר לפני ימים מספר שבין מבחן למבחן הוא לפעמים חייב לצאת לריצה של שעה וחצי כדי לנקות את הראש. אמרתי לעצמי, שלפעמים, בשבילי, לנקות את הראש זה לקום בבוקר ולא לרוץ. לפעמים זה להתפעל מהיום הבהיר שמדּפק על החלון, להתעטף בקרני השמש המפנקות וללכת להכין כוס קפה. אחר להתיישב איתה מול המחשב ולכתוב את השורות האלה. אני לא פצועה, אני לא חולה, אני לא בעומס יתר קיצוני שכבר מקרין לכל פעילויותיי ביומיום, אני בסך הכל רוצה לשבת ולנוח. לכן, זה בדיוק הזמן לעשות את זה, לפני שכל מה שאמרתי במשפט הקודם שהוא 'לא' יהפוך להיות 'כן'. אבל בלי קשר לזה, יש יום מלא אור בחוץ, ישנתי היטב, המבחנים בשבוע הקרוב מרווחים יותר, כבר התחלתי ללמוד אליהם, יש כיוון למידה ויש גם הספק למידה מסויים. המקרר מלא באוכל, הכיור לא עמוס בכלים... רק הרצפה אולי זקוקה לאיזה ליטופון של סמרטוט לח... רגע, מתי נעמה חוזרת מהריצה שלה? אולי נשחד אותה לעשות ספונג'ה במסווה של מתיחות לפלג גוף תחתון? רעיון! נראה אם זה יעבוד....
אני הולכת ליהנות מהשבת השקטה שלי ומן הבחירה המושכלת להקשיב לעצמי. ככלל, אני חושבת שמוטב להקשיב תמיד ל'עצמי'. אם מאזינים היטב, לרוב אנחנו שומעים ב'עצמי' את הבחירה הטובה ביותר לנו.

**הזכויות לתמונה מאליפות ישראל ב15 קמ כביש שמורות לצלמת ליליאן ביטון.