| | 19/07/2018
שיחת משוב אמצע שנה
שיחת משוב אמצע שנה
שיחת משוב אמצע שנה
מאת גלי לפיד קליין
הקדמה....
מתיישבת מול המחשב לחשוב מה ארצה לומר במשוב אמצע שנה, כאשר יתקיים אחד כזה בבית הספר שבו אני מלמדת. מצד אחד לא עולה לי משהו מספיק חשוב או דחוף שצריך להגיד ומצד שני מתחוללת במוחי סערה... אם אנסה לתאר בצורה ציורית את התמונה במוחי, זה יראה ככה: המון מילים עם רגליים רצות לכל עבר, חלקן מתנגשות אחת בשנייה וחלקן נתקעות בקורטקס (קליפת המוח) ונופלות. קמות, ומיד ממשיכות לרוץ. המילים דוחפות אחת את השנייה, כל מילה רוצה להיות ראשונה בתור לצאת מפי ולהיאמר באותה שיחה.... וזו אמורה להיות שיחה עם המנהלת. צריך לשקול מילים. לא כל מילה שרצה לי בראש יכולה או רשאית לצאת מהפה. צריך להיות ממש 'פוליטקלי קורקט'. ישנן מילים נכונות ויש כאלה שעוד עלולות לפגוע בהמשך עבודתי. אז מה צריך לומר? יש בי קונפליקט מאוד גדול בין להיות ישירה ואותנטית (כלומר להגיד בדיוק את מה שאני חושבת) לבין להיות נכונה וחכמה (להגיד כמעט את מה שרוצים לשמוע). אוף. זה כל החיים ככה. עוד לא למדתי שעדיף להיות נכונים וחכמים. כי זה סותר את מי שאני - להיות אותנטית גם במחיר של לצעוק "המלך הוא עירום" וכנראה אפילו הנייר הזה לא יכול להכיל את המילים שמתחננות לצאת מהמוח ולעבור דרך הפה ישירות לשיחת המשוב – אם תתקיים. עד כאן ההקדמה. בסדר. נכונה וחכמה אמרנו? בבקשה:
אין ספק שזה אתגר לעבוד בבית הספר. פתאום מלבד מערכי שיעור שצריך להתמודד איתם כהלכה יש עוד כל כך הרבה עניינים שלא מלמדים בבית הספר לחינוך. נקרא לזה "העולם האמיתי". כאן, ההוראה בבית הספר זה העולם האמיתי. יש התמודדות עם ילדים, עם ריבים, עם בעיות משמעת, עם מורות, עם מנהלת ועוד. צריך להיות מאוד גמישים מחשבתית ו"לזרום" כי יש לא מעט שינויים וצריך להסתגל מהר. ואני עוד מנסה להסתגל וללמוד ולהתרגל למציאות של החיים בבית הספר. ובין כל הניסיונות הללו גם עולות לי כל הזמן מחשבות על איזו מורה אני, האם הילדים אוהבים לבוא לשיעור? האם השיעורים מלמדים, כיפיים, מעשירים ידע? או משעממים? האם הילדים יוצאים עם ערך מוסף מהשיעור? או סתם העבירו את הזמן איתי? הרבה שאלות צפות על מי אני בתור מורה ואיזו דמות אני משדרת. לדעתי מכיוון שהגעתי להוראה בגיל מאוחר יחסית אני חושבת שיש לי יתרון. גם היותי אמא מהווה יתרון. אני בשלה יותר, עם ניסיון חיים ויכולה לראות את הדברים מזווית ראיה שונה. אני יודעת להיות אסרטיבית ולחנך. יש לי דעה (אישית כמובן) על מה הילדים בגילאים הצעירים צריכים להתחנך. יש לי 'אני מאמין' שלי שגיבשתי עם השנים ועם ההורות לגבי חינוך ילדים ובבית הספר אנחנו מחנכים (או לפחות מנסים) לא פחות מאשר שאנחנו מלמדים. אכפת לי שהילדים יצליחו. אכפת לי שילמדו. אכפת לי שבסוף השנה הילדים שלימדתי יצאו עם הרבה אסימוני משחק. (ולמי שלא בקיא הנה הסבר קצר על אסימוני משחק ע"פ Richard Lavoie: הערכה עצמית = אסימונים. ילד עם הערכה עצמית גבוהה = הרבה אסימונים. הערכה עצמית נמוכה = מעט אסימונים. הרעיון הוא שבתור מורה אתה יכול לעזור לילד לקבל אסימונים. איך? למצוא את הדבר שהילד עושה מצוין ולעשות מזה משהו חשוב מאוד. לצייד אותו בהרבה אסימונים ולקחת כמה שפחות)
התנהגויותיי הדורשות שיפור: יש לי הרבה מקום ללמוד ולהשתפר בהיבט המקצועי, בידע המקצועי. לא באתי מעולם התוכן, לכן מערכי השיעור שאני מנסה להפיק טעונים שיפור בעיניי ויש לי עוד הרבה ללמוד. אני בטוחה שעם השנים אצבור ניסיון ואנסה ללכת לכמה שיותר השתלמויות בתחומים שאני פחות טובה בהם ופחות בקיאה כדי שאבין יותר טוב ואדע לבחור את התרגילים המתאימים להוראה. בנוסף עלי להשתפר בניהול כיתה גדולה של שלושים ושמונה ילדים. לא פשוט ללמד כל כך הרבה ילדים יחד.
אני מקווה שבהמשך העבודה בבית הספר,עם הזמן ועם הניסיון אצבור עוד בטחון ואוכל להקדיש יותר זמן ללמידה משמעותית ופחות זמן לארגון או לבעיות משמעת.
הקליטה שלי בבית הספר הייתה טובה. המורות עוזרות הרבה בעצות שימושיות. אני בקשר מתמיד עם המחנכות, כך שאם יש בעיה עם ילד מסוים אני מתייעצת איתן והן תומכות בי, וביחד אנחנו מנסות למצוא פתרונות. אני בקשר טוב עם המורה החונכת והיא עוזרת לי ומדריכה אותי בהרבה מצבים חדשים.
בסך הכל אני מרגישה שיש בבית הספר אווירה טובה ותומכת, והמורות מוכנות בהחלט לעזור למורים חדשים כמוני להבין את המערכת ולהיקלט בצורה מיטבית.