האם בית הספר יכול לחנך?

ייפלא הדבר בעיני- לבסס את הביקורת על ה-"חינוך" תוך ניתוח המושגים  "בחירה" ו"חשיבה בקורתית" בלבד. שכן, אולי דוקא שני נדבכים אלה עומדים ביסוד האנרכיה המוחלטת שפשתה במערכת החינוך הבית- ספרית. מערכת החינוך מציעה לתלמיד אינספור אפשרויות בחירה, (לא פעם על חשבון העמקה בלימודי יסוד הכרחיים), לעיתים קרובות הבחירה של התלמיד לקויה בשל גילו הצעיר, חוסר ידע, הבנה ונסיון, כתוצאה מכך הוא מוצא עצמו מתנהל ללא מסגרת קבועה ומחייבת, ללא כתת אם, ללא פיקוח או כתובת, ללא נטילת איזושהי אחריות על קיום כללי משמעת וסדר אלמנטריים או למידה עצמית מומלצת ומכוונת בבית. על בסיס מה יהיה התלמיד חושב בקורתי? מאין ישאב התלמיד את הרפרטואר המגוון לבחירה? האם מהוריו העסוקים בטרדות קיומם, או שמא מאמצעי התקשורת המפתים לחיי נוחות קלילים ולניוון המחשבה? רבות נכתב על ההדרדרות במערכת החינוך  אולי נפסיק ל"קטר" ונפעיל תכנית הבראה שתתחיל בדברים ה"קטנים" ? אולי כך נצליח לאפשר לתלמיד למצוא דרכו חזרה אל אושיות החינוך ואל התפקוד החברתי, במקום לעסוק בשיווק אגרסיבי של תחומי לימוד?

חינוך אינו רק "בחירה" ו- "חשיבה ביקורתית", האם התחומים להלן אינם "חינוך" ?:

 

שמחתי לקרוא שנכבדי אבינון מאמין שישנם עדין מורים שמסוגלים להוביל כתה על בסיס הנ"ל. רבים מהם אינם שחוקים כלל גם לאחר שנות עבודה רבות ועל אף האנרכיה בבית- הספר בו הם מלמדים. הם נטענים בהתלהבות לעשייה החינוכית כל פעם מחדש, הן מהיותם בעלי רעיונות מיוחדים ויצירתיים המשאירים אותם חיוניים, והן מהשפעותיהם על פרטים רבים בכיתותיהם.

 

ההכללה וההחלטיות מאפיינים את מאמרו של אבינון. לדבריו חינוך הוא בחירה וחשיבה ביקורתית – האם רק זה? האם תפקידו של בית הספר הוא רק לחנך או במסגרת תפקידיו עליו גם  להקנות קישורים רבים אחרים כמו הקניית הרגלים נכונים והקניית ידע? והאם החינוך הוא אחריותו הבלעדית של בית הספר או אולי קיימים שותפים נוספים למלאכת החינוך? האם האמצעים בהם משתמש בית הספר במסגרת תפקידיו הרבים אינם מתאימים לחלוטין למלאכת החינוך כפי שהגדירה אבינון, אך בידיהם לתרום להכשרת התלמידים בעתיד? 

ההכללה של אבינון באה לידי ביטוי גם בהכנסת כל בתי הספר תחת מטרייה אחת של: כפיה, המוניות, התפשרות, האחדה וקונפורמיות. ישנם בתי ספר המאפשרים בחירה, מגמות לימוד שונות והתמקדות בבחירת הנוער. בהרבה בתי ספר אנו עדים בשנים האחרונות למגמות רבות הנתונות לבחירת הנוער והתמקצעות בנושאים שונים, ממחול, תיאטרון וקולנוע, עיצוב ואומנות וגם מדעים – פיסיקה כימיה וביולוגיה ומחשבים. הרי זו היא בחירה. 

בחירת התלמידים לא תמיד מביאה את התלמידים ללמידה מתוך רצון חופשי? לעיתים יש צורך להשתמש בכפייה כאמצעי להשיג חינוך ולמידה. הרי נטייתם של רבים מהאנשים, ובכלל זה גם ילדים, הוא פחות להתאמץ, יותר לחפש את החופש, ה"בחירה" שאינה תמיד הבחירה המקנה לו הרחבת דעת. לפעמים הבחירה במנוחה ובטלה היא בחירתו של הנער.

נכון, התנאים הקיימים בבתי ספר רבים מפחיתים את יכולת המערכת להתייחס אישית לכל ילד, אך אין לעשות הכללה. חלק מ"הכפייה, האחדה והקונפורמיות" הם אמצעים להביא תלמידים ללמידה – הרחבת ידע שבעקבותיה יוכל אולי הילד לבחור. נכון, דרכי ההוראה במקומות רבים יכולים להשתנות לדרכי הוראה היוצים ידע ולא רק מעניקים ידע, ובדרך זו גם לחנך, אך שוב, אין לעשות הכללה.

והחינוך – האם המקום היחיד המחנך אנשים לבחירה ולחשיבה ביקורתית הוא בית הספר בלבד? האם שכחנו את מקומם של ההורים ותנועות הנוער כמקום לחנך את הילדים. האחריות, אל לה ליפול על בית הספר בלבד. מקומם של ההורים הוא רב ביותר ועל בית הספר להדגיש את מקומם של ההורים בחינוך הילדים. 

אבינון במאמרו זה מציין את חולשותיו של בית הספר בעידן הנוכחי, שחלקן הן טענות נכונות, אך ההכללות שעשה מצמצמות את הדיון בנושא רחב זה. אין לצמצם את החינוך אך ורק בבחירה ובחשיבה ביקורתית ואין לתלות את כל האחריות לחינוך על בית הספר.