סיפורי מתמחים - סטאז'רים מתארים קשיים

ד"ר חנן שטיין/ "לקפוץ למים אפשר; לשחות זה כבר סיפור אחר"

אירועים רבים מתרחשים בחייו המקצועיים של מורה במערכת החינוך. כאשר אירוע מקבל מימדים של משבר, של תסכול ושל כעס, הוא עשוי להעמיד את המורה בפני דילמה. התמודדות של מורה עם משבר ועם תוצאותיו עשויה להיות נקודת מפנה בחייו המקצועיים. אירועים קריטיים עשויים לעצב ולכוון היבטים שונים בחייו ולהשפיע על קבלת החלטות שלו באשר לתפקודו ולעתידו המקצועי (Kelchtermans, 1992).

בעת שאנחנו קוראים אירוע קריטי עלינו לחשוב על 'הסיפור' שקראנו בחמש רמות של התייחסות (סטרהובסקי ואח' 2008):
רמה אחת היא מידע (אינפורמציה): מה קרה, כיצד אני המורה פעלתי ומה התפתח בהמשך?
רמה שנייה היא רמה הקשרית: מה הוביל אותי לכתוב דווקא אירוע זה? מה הוביל לפעולה שלי כמורה וכיצד אני רואה את שאירע בהתרחשות?
רמה שלישית היא במישור הרגשי. כל דבר בעל חשיבות הקורה לנו מעורר רגשות של כעס, חרדה, פחד, בושה, שמחה, אהבה, עצב, אשמה, קנאה, צרות עין, גאווה, הקלה, תקווה...(לזרוס 1994)
רמה רביעית היא רמה פרשנית: מה המסקנות שהגעתי אליהן בעקבות האירוע.
רמה חמישית היא רמה מעשית: סיטואציות דומות יתרחשו גם בעתיד ויקרו אצל רבים ממשתפי הסדנא. מה אעשה אם אמצא עצמי באירוע דומה בעתיד?

בהוראת החינוך הגופני יש הרבה יותר מאשר פעילות גופנית גרידא והעברת ידע עיוני. מורה המלמד את תלמידיו הוא אדם מורכב שמביא לכיתה את אישיותו, את ניסיונו כתלמיד אל מול מוריו, את אמונתו המקצועית ואת אמונתו האוניברסאלית. זהותו המקצועית (מורה לחינוך גופני) וזהותו האישית (כאדם מן הישוב) מתערבבים ומשפיעים על עמדתו החינוכית כמורה.

מצבו של המתמחה בהוראה (סטאז'ר) קשה במיוחד. הוא נכנס למשימת הוראה בה נדרשת בשלות של מורה למן הרגע הראשון. המתמחה בהוראה מגיע למוסד חינוכי בו נמצאים מורים מנוסים בתפקידם ובטוחים במקצועם, תלמידים שצברו שנות ניסיון ובטחון במערכת החינוך והוא החדש, חסר הביטחון במעמדו המקצועי, חסר הבשלות הרגשית, מתמודד עם בעיות מקצוע קשות וייחודיות. שפת ההכשרה להוראה שונה משפת העבודה במערכת החינוך. עליו להסתגל 'לשפה זרה' , 'לתרבות ארגונית' חדשה, למעמד שונה (מתלמיד וסטודנט למורה), ממתבגר בעצמו להיותו 'מבוגר אחראי', מסטודנט להיותו מחנך ומעצב של דור העתיד של החברה. את המעבר בחייו על המתמחה לבצע במהלך שלוש שנות התמחות בהוראה: שנת הסטאז', מורה מתחיל שנה א' ומורה מתחיל שנה ב'.

האם גם תלמידיו, עמיתיו המורים, הנהלת בית הספר, הפיקוח על החינוך הגופני, המערכת המנהלתית במחוז מבינים את קשייו של מורה מתחיל?! האם הם תומכים, מלווים, מסייעים או מזניחים, מבקרים ואפילו דוחים את המורה החדש?!

על כך יעידו סיפורי מתמחים על קשיים בשנת ההוראה הראשונה.

אין 'מקרה אבוד' בהוראה

רוני לא הייתה טובה במיוחד בשום דבר, לרוב השיעורים היה לה תירוץ איכותי, מדוע היא לא יכולה להשתתף בשיעור. היא לא כל כך מוכשרת, גם לא הכי חכמה, ובעצם היא אפילו די מעצבנת. בהפסקות היא עם חברות אחדות ובסך הכול לא מצאתי בה שום דבר חריג. מתחילת השנה אני עובדת עם שכבת י' המקבלת תוכנית פעילויות ספורט מועשרת כחלק ממדיניות בית הספר, לתת לכל שיכבה העשרה בתחום שונה. עם שכבת י' יש לנו עוד שתי שעות חינוך גופני בהם אנו לפעמים יוצאים לפעילויות אתגר מחוץ לבית הספר.

כשאני מלמדת את הבנות, רובן משתפות פעולה ופועלות למרות הקיטורים, אך בחודשיים האחרונים ישנה חרדה בקרבן לגבי התיקים והארנקים שלהן. מדי שיעור מגיעות אלינו שתיים שלוש בנות ומתלוננות על היעלמות שטרות או ארנק. השמועה החלה להתפשט, האווירה נהייתה מתוחה, חוסר אמון והאשמות, רכילויות ולחשושים אודות הגנבים ממלאים את האולם. בתחילה היינו במבוכה גדולה שכן, עם התגברות התופעה הבנו שהיא מתרחשת רק בכיתה מסוימת מתוך כל בית הספר ומתוך כל השכבה, לצערי זו הייתה שלי.

התלמידות האינטליגנטיות הבינו את זה עוד לפנינו. התחלנו לשמור יותר טוב, לשים עין, לשים שומר על התיקים, לא עזר. כסף המשיך להיעלם. וואו השתאינו , זו כבר ממש מקצועניות, מי היה מאמין שיש ביניהן גנבת מקצועית. הבנות החליטו לעשות עוקץ ולהטמין שטר מסומן, הן חיכו וחיכו , אך הכסף נעלם ולא הספקנו אפילו לראות, איזה ברוך.... ברור שיש גנבת, ברור שהיא מהכיתה, ומלחשושי הבנות החשדות מופנים כלפי רוני.

יכול להיות שכן, יכול להיות שלא, התלמידות לא רצו להעליב אף אחת והן התמודדו עם זה כל כך יפה, פנו למנהלת ואלינו המורים וניסו בצורה מנומסת ואלגנטית לעלות על הגנבת. אך הן לא הצליחו וגם אנו המורים , עדיין במבוכה... . טיול האופניים החצי שנתי הגיע, בבוקר בהיר יצאנו כל שכבת י' לכיוון הגליל התחתון. הנסיעה עברה בצורה נעימה, ירדנו מהאוטובוס לפגוש במדריכים ולבחור זוג אופניים מחברת ההשכרה שליוותה אותנו. ולאחר ההסבר וחלוקת האופניים יצאנו לדרך.

קיבלתי את משימת האיסוף, כלומר כל המשתרכים והאחרונים היו על אחריותי ונפלה עלי האחריות "לסגור פערים" "להדביק את הראשונים" ולזרז את האחרונים. בתחילת הטיול ההתלהבות עוד הייתה בעינה, אך עם הקילומטרים החלה אי הנוחות בפלג הגוף התחתון, ואם לפרט אז בישבן, להפריע ועימה החלו התלונות. הצטברות הרוכבים באזורי הטרידה אותי והתחלתי להתריע בהם שיזיזו את רגליהם וישבנם ויתקדמו. ביניהם הייתה רוני שהשתרכה מאחור. יללות נשמעו מכיוונה והדבר האחרון שהתחשק לי היה להתחיל לקדם ולעודד אותה לעלות על האופניים ולפדל. רוני רצתה רק לעלות לרכב הליווי ושום דבר אחר לא עניין אותה. בהפסקה פנתה אלי המורה שליוותה עימי את הטיול ושאלה מה המצב? עדכנתי אותה לגבי רוני ומיד ראיתי זווית של מיאוס בעיניה. וברור, הרי לכולנו נמאס ממנה , לא משקיעה , לא משתדלת ומעריכה, רק מתלוננת ואולי אפילו גנבת, חבל שלא נשארה בבית הספר.

הטיול המשיך ותלונותיה של רוני הפכו למנגינה קבועה ברקע , כבר לא התייחסתי וכך נסענו כולם לפנינו מפדלים ואנו משתרכות מאחור. באחת הפניות בשדות הסתבר שקבוצת רוכבים טעתה בדרך וחלק מהילדים המשיכו ימינה במקום שמאלה, שני ילדים שלא היו בטוחים בכיוון זה, לא נסעו בעקבותיהם, ובחוכמתם נשארו במקום לחכות למאסף. לא היו לי יותר מדי אפשרויות, והחלטתי להיעזר ברוני. הבטתי בה בשיא הרצינות ואמרתי "רוני, אני רוצה שאת תהיי אחראית. את אוספת את כל התלמידים שפה ונוסעת עימם מפה ישר כל הזמן ומקפידה להיות משמאל לנחל הזה וכל הזמן ישר עד שתגיעו לחניון עם ספסלים בו המורה ושאר התלמידים מחכים, אני נוסעת לאסוף את התלמידים שטעו, את אחראית להביא את כולם לחניון" רוני נהייתה רצינית והקשיבה לי ביתר קשב, "בסדר , אני אסע לשם עם כולם", עליתי על האופניים והתחלתי לנסוע אחרי האובדים במהירות רבה , וכולי תקווה שלא טעיתי בהחלטתי לתת לרוני כזו אחריות.

לאחר נסיעה במהירות עוצרת נשימה פגשתי את התלמידים האובדים, יושבים ליד מטע תפוזים ומקלפי ואוכלים להם בהנאה. הקפצתי את כולם במהירות לעלות על אופניהם, והתחלנו לנסוע חזרה לכל הקבוצה. נסענו במהירות והגענו לכולם מתנשפים ואדומים. את רוני ראיתי יושבת עם חברותיה, צוחקת ועליזה. ומיד ירדה מעלי דאגה רבה. דאגתי רבות לשלומה ולשלום הקבוצה שהשארתי לבד וכל כך שמחתי לראות אותם בריאים ושלמים. קראתי לה לבוא אלי, ושאלתי איך הייתה הנסיעה והאם היה לה קשה או שהם מצאו את כולם ללא קושי, רוני חייכה ואמרה שהם נסעו ללא שום בעיה ליד הנחל, עד שהגיעו לקבוצה ושהכול היה סבבה. סוף הטיול הגיע ואחרי שאכלנו בורקסים כצ'ופר, נסענו חזרה שמחים ועייפים לבית הספר. באוטובוס דיברנו, המורים והמלווים על ההצלחות והליקויים בטיול, בסך הכול היה מוצלח, חשבנו, מלבד הילדים שטעו בדרך, ציינתי את רוני שעמדה במשימה שנתתי לה, והייתה אחראית, המורה המלווה, הביטה בי ולא כל כך האמינה למשמע אוזניה, גם אני הייתי די המומה מן המגרות שגילינו ברוני וכיצד כל התנהגותה השתנתה ב180 מעלות בשאר הטיול.

חשתי כל כך ביני לבין עצמי, בעצם האחריות והמעורבות של רוני במה שקורה סביבה גרמו לשינוי, תחושת הסיפוק והערכה העצמית נתנו לה להרגיש טוב עם עצמה ושמו את כל אי הנוחות בצד. האם אוכל להשתמש בלקח זה גם בכותלי בית הספר, בשיעורים, עם רוני ובכלל עם תלמידים עם בעיות? וכאלו שאינני צריכה להתמודד עם בעיות משמעת, האם זה יפתח את יכולתם יותר? אך מה זה ידרוש ממני ומשאר המורים? מטיול זה נשאר בי הרבה חומר למחשבה, לגבי אופן ההתמודדות עם בעיות, תחום הענישה והתגובה התרחב, ניתן להגיע לתלמידים בדרכים נוספות ... רוני מגיעה כרגיל לשיעורים ועדיין ברובם היא לא משתתפת, אך כעת אני יודעת שיש בה עוד צדדים טובים גם אם היא לא אוהבת לרוץ, ואולי גנבת . יש לי תקווה שהיא לא אבודה ועימה תלמידים נוספים, המוגדרים "מקרה קשה" "מקרה אבוד", יש דרך להגיע אליהם, כמחנכים עלינו רק למצוא אותה....

רגשות של מורה

בחמישה חודשים חוויתי, כנראה, את מה שאישה בהריון חווה בתשעה.

הוצפתי רגשות עזים, קיצוניים, משתנים, לקחתי ללב הכול כולל הכול, התעצבנתי, התרגשתי ובעיקר בכיתי, מהכול, כל הזמן. בכיתי כשילדה צרחה בכיתה וטרקה דלתות ו'פוצצה' לי שיעור, ובכיתי שילדי כיתות א' עברו תחת גשר מבריסטול צבעוני בטקס יום שישי. הרגשתי שכולם רואים מה שאני מרגישה, ושאולי אף אחד בכלל לא רואה אותי. מצאתי את עצמי מלאת אגו כמו יוצאת ריאליטי טרייה מול ילד בכיתה ג', והרגשתי לפעמים איך הוא מתרסק מול מזכירת בית הספר.

אני, בכנות, יכולה להגיד שסערת רגשות דומה עברה עליי רק בגיל התבגרות, ולהגנתי אני אגיד, שהייתי ילדת צופים רגילה ולא פנקיסטית מופרעת ברחוב...

עברתי כבר הרבה מקומות עבודה, בחלקם הצלחתי יותר או פחות. חלקם היו קשורים לחינוך וחלקם פחות (ותודה ל"שניצל איילה" שהביאני עד הלום...) ובעיקר בניתי לעצמי תחושת מסוגלות וביטחון עצמי בדמותי כמורה ומדריכה. שום דבר לא הכין אותי למה שהולך לבוא...

הטכניקה להשתלט על כיתה היא נרכשת, משהו שהניסיון עושה עימו חסד. מבחינתי, התהליך הקשה יותר שעברתי היה להגיע לנפשו של ילד. אין טכניקה, אין שיטות, אין דרך אחת. הדרך היא בעייתית, וכל ילד הוא עולם בפני עצמו ודורש התכוונות אחרת.

בעבודה פרטנית, גם אני נהייתי הרבה יותר רגישה. אני רואה את הילד, את העיניים שלו, והפידבק שאני מקבלת מהילד הוא הרבה יותר אישי. זה לא רק "הנושא" או "השעה" ופתאום אני כמורה נהיית הרבה יותר משמעותית, ולכן זה גם הרבה יותר קשה, ומעליב כשזה לא הולך...