ערכים, טקסים, הוראה ומורה לחינוך גופני

ערכים, טקסים, הוראה ומורה לחינוך גופני

ערכים, טקסים, הוראה ומורה לחינוך גופני 

מאת: ליאור שפירא, סטודנט שנה ד' ללימודי התואר הראשון בחנ"ג במכללה האקדמית בוינגייט

מה מביא אותי לחנך במסגרת הפורמאלית של בית הספר ומשרד החינוך? מאז ומתמיד נראה שהייתי איש חינוך. כשהגענו לקיבוץ עין חרוד, בעודי בן 4 , ידעתי מאבא שנהוג לברך לשלום אחרים. וכך הקפדתי לעשות, אפילו שלא כל המבוגרים השיבו לי בשלום חביב. אני התמדתי בברכת השלום וידעתי שלעיתים ישיבו לי ולפעמים לא, ועם הזמן גם חברים שתחילה לא הנהנו ולא נופפו לי חזרה, טרחו ועשו זאת, לפעמים אפילו עם חיוך קטן. כאשר גדלתי קצת, בניגוד לרצוני נפלה עלי אחריות רבה. אבי נפטר כאשר הייתי רק בן 9, וכך בעצם הפכתי לשותף של אמי בגידול האחים הקטנים ובעצם כדמות חינוכית משמעותית עבורם. משם התהליך הטבעי הוביל לתנועת הנוער, לקורס מד"צים, לשנת שירות ולרצון עז להשפיע ולקחת אחריות על החברה ולנסות ליצור יותר צדק בעולם.

ככה שהחינוך היה שם ברקע כבר הרבה זמן. אך היו הרבה גלגולים במשימות החינוכיות שעשיתי והרצון להיות במגע משמעותי וארוך טווח עם ילדים ונוער הוביל אותי לרצות להיות מורה ומחנך בישראל. התלמידים נמצאים בתקופה קריטית בחייהם בהם הם מעצבים את דעותיהם והשקפותיהם על העולם ועל עצמם. דעות על דימוי גוף, על החברה, על האחר, על מיניותם, על פוליטיקה, על כלכלה, על התמודדות עם בעיות למיניהן ועם תסכולים, על הצבא ועל עוד הרבה דברים אחרים. המפגש שהיה לי עם ילדים ונוער במועדוני נוער, בחוגים למיניהם, בכל מיני תכניות לנוער בסיכון או לחלופין לנוער מצטיין, בתנועת הנוער, במרכזי למידה ועוד - היו משמעותיים מאוד עבורי, אך לא היו מספיק הוליסטיים. תלמידים שוהים הרבה זמן בבית הספר ובעולם הווירטואלי. לעולם הווירטואלי פחות מעניין אותי להיכנס; לבית הספר כן.

אבל למה דרך החינוך הגופני והספורט? לי תמיד היתה חיבה עזה לספורט. אני חושב גם שהעיסוק בספורט היה לי סוג של תרפיה, דרך להתחבר לעצמי ולאחרים, אולי גם קצת בריחה מהמציאות לפעמים. מבחינה משימתית בתחילת דרכי לא השתמשתי בספורט, אך עם השנים גיליתי בו את הפוטנציאל ואת החיבור בינו, ביני ובין העוסקים בו. לחזק את הילדים בתחום הלימודי לא באמת עניין אותי והיה מאוד מתסכל עבור התלמידים שקשה להם. תחום המחשבים והרשתות הצליח למשוך נערים ונערות, והיה פלטפורמה מעולה לפעילות חברתית, אך גם זה ממש לא עניין אותי. ואז גיליתי את הטיפוס ואת עולם הגובה. לאחר שנתיים של עבודה בקיר טיפוס בהדרכת מטפסים מזדמנים, קבועים וחוגים בנוסף להדרכת קבוצות שונות בעזרת תחום החבל בעמותת 'אתגרים' - החלטתי שהכיוון הפיזי הרבה יותר מתאים לי. כך מצאתי את עצמי לומד בווינגייט עם חבר יקר מעולם הטיפוס.

בני הנוער מוצפים בערכים ובמסרים, אם הם שמים לב אליהם או לא, מהרבה כיוונים – טלוויזיה, אינטרנט, פרסומות, הורים, מורים, חברים, מאמנים ועוד. אני חושב שלמורה לחינוך הגופני יכול גם להיות מקום חשוב כמי שמעביר מסרים ערכיים לתלמידים. כמה המורה מגיע מוכן לשיעורים? האם המורה מזלזל או משקיע מחשבה ומאמץ בשיעורים? כמה הוא מעורב בחיי התלמידים? כמה הוא מעורב בחיי בית הספר? טיולים שנתיים, מסעות לפולין, טקסים, חדר המורים, צוותים, וועדות ותפקידים אחרים.

ערכים כגון אלה ואחרים יכולים לבוא לידי ביטוי בצורה יחסית קלה ומתבקשת: היחס לספורטיביות, היחס לעצמינו ולאחרים, היחס לתחרותיות, היחס לניצחון ולהישגיות גם על חשבון אחרים לעומת עזרה לזולת ולחברים, היחס לדימוי גוף, היחס לאנשים בעלי צרכים מיוחדים ועוד.

            הגוף והנפש שלנו מחוברים הם, והם עמנו מתחילת דרכנו ועד סופנו. כדאי שנקדיש להם זמן ומחשבה. אני סבור ששני שיעורים בשבוע אינם מספיקים. היום יום הזיכרון לשואה ולגבורה; פרט לטקסים שנערכו התקיימו גם שיעורי חינוך גופני. אך השיעורים היו עיוניים ועסקו בקשר שבין ספורט והשואה. לדעתי היה מרתק והתלמידים גילו הרבה עניין ועסקו בערכים, אולי בלי ששמו לב, ובכלל בלי להזיע.