זוכרים את ורדה

זוכרים את ורדה

זוכרים את ורדה

ורדה

מאת: ד"ר נועה חורש

בראש ובראשונה הייתה ורדה אישה נעימת הליכות, טובת לב, אינטליגנטית עם המון רצון טוב לעזור ולתרום. לכולם. ברגעי משבר, ברגעי שמחה, בהתלבטויות, בהחלטות- תמיד היה טוב לפנות לוורדה. היא ידעה להקשיב, ידעה לייעץ, וידעה לאזן בין השניים.

ורדה אהבה לשתף. בייחוד בשלושה נושאים עיקריים, שהיו חשובים לה יותר מכל: המשפחה שלה, ההוראה והמחלה. הצלחתה של גילי, בתה, בתחום המחול, כשרונה ורוחב ליבה היו מקור גאווה כה גדול, עד שגם אני שלא הכרתי את גילי התרגשתי עם כל ריקוד. ההוראה הייתה מקור הרוח והאנרגיה. ורדה השקיעה את כל כולה בסטודנטים, בשיעורים, במחקר ובעבודה האקדמית. היא אהבה לשתף בהתלבטויות, להקריא מכתבים או הודעות טרם שליחתם, על מנת להתייעץ האם קלעו למטרה, להתגאות בעזרי למידה וחומרי הוראה שהכינה ושהוגשו לה ע"י הסטודנטים וללמוד ולהשתפר כל הזמן, למרות שלא הייתה בסביבה מומחית ממנה בהוראת חינוך גופני יצירתית. המחלה, באופן מעורר פליאה, לא העיבה על מרצה ועל מצב רוחה. היא לא רק שידרה אופטימיות וחוסן, היא באמת לא הרגישה דכדוך וייאוש, אלא ניהלה את המחלה בצורה פרקטית ובמגוון דרכי טיפול כפי שהיא יודעת. שום דבר, אפילו לא המחלה הארורה, לא היה יכול לשבור את החיוביות, החינניות והפעלתנות של ורדה, עד הרגע האחרון.

המשרד הריק בלי ורדה נראה עגום במיוחד. השיחות באנגלית, פעילויות הניווט, המיץ הירוק, אלה לא יחזרו. עצות זהב ממרום גיל וניסיון, דוגמה אישית, לבטח יישארו בסביבה עוד זמן רב, מעוצמתם הגדולה.

ת.נ.צ.ב.ה

נועה חורש,

חברה, קולגה ושותפה למשרד

תודה לְוַּרדה

מאת חגית דיסקין

בתחילת דרכי כמנחה להוראה במכללה, הייתה ורדה אינגלס ז"ל, מורה מאמנת שלי.

באותם ימים זכיתי בקבוצת הנחייה שהיו בה מספר לא מבוטל של ירושלמים. פניתי לוורדה על מנת שתסייע לי למצוא בית ספר מאמן בעיר הקודש. כפי שכולנו יודעים, לא רבים המורים שמוכנים לעמוד בסיטואציה בה בכל יום חמישי בוחנים אותם 4 - 5 זוגות עיניים, מבקרים, שואלים, מצפים לטיפים, ולא מאפשרים אפילו הפסקה אחת ראויה לשמה, במהלך יום העבודה. ורדה לא היססה, ומיד הציעה את עצמה. הגעתי לסיור היכרות בבית הספר והתפעלתי לראות עד כמה שזור הספורט בחיי בית הספר. ורדה עסקה באותם ימים במיסוד תכנית של "חינוך לספורט", על פי המודל של סידנטופ. היא עבדה ללא ליאות, נפגשה עם התלמידים בכל הזדמנות, כתבה ושכתבה נהלים ועקרונות עבודה, לימדה אותם לייצר תוכן, הפעילה ועדות שונות ומשונות שקישטו את המוסד ברוח התחרויות, כתבו על פעילויות הספורט השבועיות בכל שיכבה, ואימנו את החברים אימונים אישיים. היא לימדה את התלמידים להפוך את הידע ליישומי, להשתמש בו בשטח, בדקה את הידע של השופטים הצעירים, ואפילו מצאה זמן לתרגל אותם בנשיפה חזקה במשרוקית..

נשביתי בקסם העשייה, החשיבה, ובעיקר בנינוחות שהתלוותה לכל אלו. אפילו הוויכוחים עם ורדה לימדו אותי פרק בהלכות התנהגות ועבודת צוות. היא נהגה להורות ביחידות הוראה ארוכות ביותר והנושאים אותה שנה היו: כדורסל, כדורעף וחינוך לתנועה. אני, מטבע הדברים, התרעמתי והתעקשתי שהיחידה השלישית צריכה להיקרא התעמלות, שכן מטרתה הייתה: הצגת התרגילים בפני התלמידים. (בשפתי – תרגילי התעמלות, בלשון ורדה -  תרגילי תנועה). מדי ביקור מצאנו לנו זמן לדון בסוגיה, קראנו על ההבדלים, התכתבנו עם מוסדות חינוך בחו"ל (האינטרנט טרם נולד), וניסינו לשכנע אחת את השנייה בצדקת זווית ההסתכלות הפרטית שלנו. וורדה לימדה אותי שאפשר לכבד למרות אי ההסכמה, ובעיקר שהכי חשוב זה ליהנות מהעשייה ומהדרך.

בבית הספר של ורדה תלמידים חיו ספורט, למדו לצרוך ספורט, ולבקר ספורט כחלק בלתי נפרד מהחיים. ורדה העשירה את עולמם, לימדה אותם להשתלב בחברה ספורטיבית על פי יכולתם ונטיות ליבם, מי כספורטאי, מי כמאמן, שופט, כתב או צלם, ממש כפי שחלם סידנטופ. אצל כולם בלטה חדוות היצירה.

באחד הראיונות המוכרים שלו אמר אלברט איינשטיין ש"האמנות העליונה של המורה היא לעורר בתלמיד שמחה בהבעתו וידיעה שיש בהבעה זו מן היצירה". ורדה, מסתבר, הייתה אמנית אמתית!  יהא זכרה ברוך.

מילים על ורדה

מאת ד"ר סימה זך

ורדה, ורדינה, ורדהל'ה שלנו איננה

מי שלא הכיר את ורדה – הפסיד

כי מילות הספד נתפסות תמיד כייפוי של המציאות

ואילו ורדה שלנו הייתה יפה מהמילים שתוכלנה לתאר אותה.

היא היתה האדם המאוזן ביותר שהיכרתי. ידעה לאזן בין הלב לבין הראש, בין הרפתקה לבין מוסר עבודה יוצא דופן, מידי פעם אמרתי לה – ורדה, כבר חושך, עוד מעט יכבו הפנסים ברחוב הנטקה בירושלים, לכי הביתה... והיא היתה עונה – הגעתי ב-11 וחצי יש לי עוד זמן עד שבע וחצי...
ידעה לאזן בין הליכה ממושמעת בתלם לבין יצירתיות לא שגרתית, בין השמעה את אשר בליבה ובמחשבותיה לבין הקשבה לאשר בלב ובמחשבות זולתה, בין רכות לבין אסרטיביות – כן, ורדה ידעה גם להיות דעתנית ונחרצת. ועד נשימתה האחרונה ידעה לאזן בין תקווה ואופטימיות לבין קבלה והשלמה.

ורדה הנינוחה, הרגועה והסבלנית כלפי האדם, הייתה חכמה וחזקה ברוח, סוערת ומלאת תשוקה לחיים. אהבה לחוות, לנסות ולהתנסות.

הכרתי את ורדה רק לפני 7 שנים במסגרת העבודה, בה בילינו שעות כה רבות עד כי נדמה ששנים רבות להיכרותנו. עבורי הייתה ורדה יד ימין ויד שמאל, חברה נאמנה ואהובה.

אני כבר חושבת כיצד נרצה לשמור אותה בליבנו -

להנהיג ריצת ניווט על שמה

להיפגש בחברותא ולטייל בטבע

לאכול טוב, לרקוד, לבלות

לקרוא ביחד ספרים ושירה

את ההחלטה הזאת נחליט הפעם בלעדיה.

תנוחי, ורדינה, על משכבך בשלום, או תלכי עם מלאכים.

באהבה רבה

מילים לורדה

מאת מיקי אופיר

ביום ראשון האחרון, שם ב"ברנר", נפרש עולמה של ורדה לנגד עיניי, עולם מלא וגדוש באהבה לאנשים, לטבע ולעשייה בלתי פוסקת.

ורדה עבורי היא מורת דרך לעמידה איתנה מול אתגרים שמציבים לנו החיים בכלל והחינוך בפרט.

בשלוש השנים האחרונות עבדנו כתף לצד כתף בתכנית משותפת שאפשרה לנו להכיר זו את זו, ללמוד זו את זו ולהגשים חלומות בהכשרה להוראה.

הכוח של ורדה - למדתי, מתחיל במחשבה;

המחשבה של ורדה - למדתי, מתחילה באמונה;

האמונה של ורדה - למדתי, מתחילה מהלב.

והלב של ורדה היה רב להכיל, את הטוב והרע, את הקושי והקלות, את ההצלחה ואת
הטעות, את הרחוק ואת הקרוב, את השונה והדומה. והמכל היה גדוש. גדוש על גדותיו.

ורדה, אלופת הניווטים, ידעה לקרוא את המפה, להרים את הראש, לקבל החלטה ולהתחיל בתנועה.

באחת ההזדמנויות כשיצא לי להתבונן בסדר הפעולות של ורדה, בזמן ניווט, נוכחתי לראות עד כמה סדר הפעולות  הזה מאפיין את ורדה בחיים בכלל – היא ידעה בכל מצב לקרוא נכון את המפה, ללכת בראש מורם ולנוע, כל הזמן לנוע.

אך יותר מכל אני לוקחת אתי את המפגש הראשון שלי עם ורדה, מפגש עבודה, ורדה קבלה

אותי אליה, היא רק אמרה "יבוא" .... ומאז אנחנו יחד. כבר שלוש שנים. רק שלוש שנים.

דלת/עידית ברק

אדם זקוק לפחות לדלת אחת

לפתוח את מה שסגר

להכנס כדי לגלות

לצאת בשביל לחפש

לסגור על מנת להניח

אדם זקוק לדלת אחת

לתלות עליה שלט

לקרוא לה בשם

אדם זקוק לדלת

כדי שיוכל לנקוש עליה ביד רכה

לשמוע מישהו בצדה השני

עונה לו יבוא

בזכרון אוהב,
מיקי

ורדה ורדה...

מאת תמי רביב

מה לכתוב? 

הספד?

מכתב?

בלשון עבר?

בגוף ראשון, שני, שלישי?

אין לי מילים, 

בכלל אין מילים.

ורדה, את שייכת לקבוצה הלא גדולה של אלו שאי אפשר היה להגיד עליהם מילה אחת רעה. 

אפשר לכתוב הרבה ורק מילים טובות. 

כי היית כל כל טובה

חכמה, חרוצה, מטיילת, נעימה, רוקדת, כותבת, מנווטת, מלמדת....

מה לא.

אזכרך שמחה ואופטימית.

ורדה יקרה...

הלכת מאיתנו מוקדם מידי, אך הווייתך תישרה ביננו ותמלא את החלל הפיזי בטוב ליבך, באצילותך ובאומץ שהפגנת לאורך השנים.

לאחרונה זכיתי, עם חברותיי אלה ושירי, לפרסם בספרינו המשותף את התכנית הייחודית שלך "חינוך לספורט" שטיפחת בבית הספר בו לימדת בירושלים. דרכה ניתן ללמוד על אהבתך הרבה לחינוך הגופני ואמונתך האופטימית ביכולתם וכישוריהם של ילדים.

 כבר מתגעגעת,

 מיכל טל

ורדה יקרה, זכרך לברכה...

ממעט הזמן שהכרנו, לא ידעתי שאת נושאת כאב כל כך גדול.

הכרנו לראשונה כשערכת את נוסחי המבחנים, הסילבוס והמאמרים שנכתבו לבית הספר לחינוך במכללה.

תמיד הצגת בחן ובהסבר את טעות לשונית, שידרת נעימות תוך הפגנת ידע מקצועי רב ופעלת במקצוענות ראויה להערכה כפי שאני אוהבת.

עכשיו, אני יודעת שהכל היה תוך ענן שחור וכבד שרחף מעל חייך.

הדבר שהדהים אותי הוא שפעלת במרץ ובעוצמה, עם אנרגיות בלתי נדלות ממש בימיך האחרונים.

סחפת אותי בהתלהבות ובתשוקה מדבקת לפתוח מיזם חדש, "פינת משחקונים",  עבור עלון הכשרה להוראה - "הכשרתון".

אם יש דבר אחד שמנחם כעת, זה שאת כבר לא סובלת ויכולה כעת לנוח בשלום ושם למעלה לצפות באותם הפרויקטים שהיית שותפה להם וכעת ממשיכים לפעול בהצלחה ולנצח יישאו את זכרך.

כל מה שלי באופן אישי נשאר הוא הזיכרון הנעים לעבוד איתך.

ורדה יקרה, את אשה אמיצה מלאת שמחה וחום. נוחי או שחקי שם למעלה...

שלך,
ענת דרייגור

לורדה....
נודע לנו לאחרונה שלא תמשיכי להוביל אותנו בהמשך הסמסטר.
ברצוננו להודות לך על כל המאמצים שעשית עבורנו,
על ההקשבה שגילית, הסבלנות הרבה והתמיכה בכל פנייה ובקשה,
על פעילות הגיבוש הייחודית שאיחדה אותנו וגרמה לנו לסמוך אחד על השני. הורגש מאוד שאת עושה הכל מאהבה לתפקיד ולמקצוע, ושעשית ככל יכולתך כדי להעביר לנו את האהבה לתחום החינוך.
חשפת אותנו למערכת החינוך על יתרונותיה ועל חסרונותיה ובו בזמן נחשפנו לאישיות מדהימה ולאשת מקצוע מסורה ומבריקה שהיית. למדנו ממך המון.
שוב תודה גדולה על הכל!
אוהבים ומעריכים אותך מאוד,
הסטודנטים של רג”ב שנה א'.