סיפורי מתמחים בהוראה

---

"שמי רותי ואני מורה במשרד החינוך"...We love you Ruti

בדרך כלל קבוצות תמיכה הן לאלכוהוליסטים, גמילה מסמים אפילו בתוכניות הרזייה. אבל איך לא חשבו על קבוצת תמיכה במורים. האם יש מקצוע שזועק לתמיכה ממנו?

במכללה אתה בתוך בועה. יש מורה חונך, יש חברים באותה הסירה, יש ספרייה, יש תלמידים שמבינים טוב את החומר. בקיצור יש אל מי לפנות.

והנה הגעת למשרה הנכספת ופוף התפוצצה הבועה בפרצופך....הפיקוח (כבר אמרנו שזה מושג ערטילאי) המנהל? הוא מאוד עסוק אז תקבעי פגישה...המחנכת? את יודעת שיש לה עוד 40 תלמידים ו- 12 מורים מקצועיים נוספים על הראש... המורות לחנ"ג? הן מלמדות במקביל אליך, בהפסקה הן תורניות (גם את) מתי תפגשי אותן?

אז מי יעזור? מי יקשיב לליבו של מורה? אז מה אם בהפסקות אף אחד לא מדבר איתך? יותר טוב, שיהיה קצת שקט....עוד מעט הם יצטרכו כוריאוגרפיה לטקס אז הם יזכרו איך קוראים לך..."זאתי החדשה". האמת, שרק בחטיבה  אני מרגישה כך. התסכול שם מרקיע שחקים.

בביה"ס היסודי בו אני מלמדת יש הבדל עצום. שם כולם תומכים בי. המנהל שעוזר בכל דבר. אם זה קשור לספורט או בעיה אישית הוא מודע ותומך בהכול.

המחנכות מתייחסות בדרך כלל לכל דבר שאני אומרת ופותרות את הבעיה. המורות לחנ"ג עוזרות במה שאפשר. אם אני צריכה את האולם יפנו לי, אם אני צריכה עזרה בתוכן יתנו לי. פשוט נהדרות.

שם אני מרגישה שהחינוך הוא מה שחשוב לרוב האנשים בבית הספר.

בנוסף יש את החונכת שהיא נקודת אור בכל הסיפור.

אם אני מסכמת את הנושא: 

את התמיכה המקצועית נותנות לי המורה החונכת, המורות המקבילות (בבית ספר אחד), המחברות והספרים מוינגייט.

את התמיכה הרגשית: נותן לי בעלי שגם הוא מהתחום.

את התמיכה החברתית אני לא תמיד מקבלת אבל זה משתפר עם הזמן כי אני מכירה טוב יותר את הצוות.

אז אולי לא צריך קבוצת תמיכה...בעצם , כשאני חושבת על תמיכה עולה בי המחשבה על המורות הוותיקות, השחוקות גם הן זקוקות לתמיכה אולי יותר מאיתנו החדשים. 

אני ומקורות התמיכה בי במערכת החינוך (ע.ט.)

אני חושב שלהתמקד במקור תמיכה אחד ולהזניח את השאר לא יהיה הוגן. לכל מוקד תמיכה במערכת החינוך יש חלק נכבד לעזרה ולתהליך הכניסה למערכת החינוך.

אם אני מסתכל על מקור שהוא מאוד בולט בעזרה שלו לתהליך שאני עובר הם שיעורי הסטאז' במכללה.

אני יודע שכרגע אני דופק למרצה על השכם אבל מה לעשות והפגישות החד שבועיות שלנו במכללה יחד עם עוד 20 חבר'ה שנמצאים בדיוק במצב שלי מבחינת הסטאטוס כמורה גורמת להזדהות מוחלטת אצלי.

כאשר אנחנו נפגשים, כל הצוות של המורים החדשים, ודנים כל פעם בסוגיה שהמרצה מעלה לנו לא במקרה, זה יוצר אצלי תחושת ביטחון רבה לשמוע אנשים אחרים שמתמודדים בדרכים דומות לשלי ואפילו כאלה שהדרך שלהם קצת שונה שלי וזה פותח לי את המרחבים האופקיים לגבי דברים כאלה ואחרים.

הייחוד של מקור התמיכה הזה משאר המקורות לדעתי הוא בהזדהות שלי עם שאר החבר'ה וזה בעצם מה שגורם לי לתחושת ביטחון גדולה מאוד, כאשר אני שומע אנשים שמתמודדים עם בעיות כמו שלי ונתקלים במצבים כמו שלי זה עוזר לי מאוד לשמוע מה הם עושים ואיך מתמודדים עם בעיות כאלו.

בנוסף אני יכול להעיד כי כאשר אני מכין את המטלות השבועיות ויושב ומקליד אותן זה עוזר לי מאוד לפתוח את הראייה שלי ולא מעט פעמים מצאתי עצמי, תוך כדי הכתיבה, עונה לעצמי על שאלות שלא היו לי תשובות לגביהם. הייתי משווה את הפעולה, של הכתיבה, למעין פסיכולוגיה עצמית.

אני חושב שהליווי החד שבועי, הקשר והאפשרות להיעזר גם בסטאז'רים וגם במרצה תורמת המון לתחושת הזדהות ולביטחון העצמי שלי בתור מורה "החממה" שאני נמצא בה בזמן כה קריטי מבחינת הקריירה הקצרה שלי תורמת לי מאוד להתפתחות המקצועית שלי ועושה אותי מורה יותר טוב. בזה אני בטוח!  

מקור תמיכה שלי היא אשתי (ש.ש.)

מקור התמיכה שלי הוא אשתי. פעמים לא מעטות במהלך שנת ההוראה הראשונה עלו בי הרהורי עזיבה של בית הספר בו אני מלמד וחיפוש עבודה בתחום אחר. עליי לציין שאשתי למדה במכללה יחד איתי ואף חוותה הוראה בבית ספר יסודי חודשיים כמורה מחליפה. כבת זוגי אני משתף אותה במה שעובר עליי במהלך השבוע אך שיתוף הפעולה הפורה מתקיים בעיקר כשאני מספר לה על שעבר עליי כמורה בבית הספר. כשאני משוחח עם אשתי בנושא ההוראה אני לא רק משמיע אני גם שומע היות והיא מכירה את ה"חומר" הנלמד. 

לאחר מספר ימי הוראה בשנת הלימודים הראשונה שלי כמורה חזרתי הביתה מתוסכל מאוד, כל שעשיתי עד אותו יום זה התעסקות בבעיות משמעת ללא הצלחה יתרה, וללא תמיכה מאף גורם בבית הספר. "זהו, החלטתי שאני לא חוזר יותר לבית הספר הזה, אין לי כוח יותר, זה לא בשבילי..." כך אמרתי וחזרתי ללא הפסקה דקות ארוכות. לאחר שפרקתי את שהיה לי לפרוק ענתה לי אשתי שמבחינתה זה בסדר והיא מבינה אותי "אל תחזור לשם... אם ככה אתה מרגיש... גם לי היה קשה... זה קשה אין ספק..." עצם התמיכה שלה בכל החלטה שלי הורידה ממני מתח, הבנתי שנותר לי להחליט לכאן או לכאן ואם לא ארצה להמשיך לא אצטרך להסביר או לשכנע מדוע אני עוזב מקור הכנסה כה מהר.

עם השעות שחלפו באותו יום התחלתי לחשוב איך אני מתרץ את העזיבה שלי והתקשיתי עד כדי כך שהחלטתי לנסות עוד יום בטרם אני מתחבט בנושא כך משכתי ימים מספר עד שהחיבור עם צוות בית הספר החל להיווצר וכן הכרות שהלכה וגדלה עם התלמידים ועימה פחתה תחושת אי הוודאות מהצפוי בשיעור. כיום אני באמצע שנת הלימודים השנייה בה אני מלמד באותו בית ספר ואני רואה עצמי ממשיך ללמד בשנים הקרובות. מיותר לציין שאף היום עודני עובר משברים בהוראה אך הם קטנים ומעטים יותר. בכל מקרה, תמיד יש לי את אשתי.