| | 30/07/2018

משוב על יום הוראה

אירנה אור קונובלוב

ברצוני לתאר מספר מחשבות שהבאתי איתי 'במזוודת המוח' ליום הוראה זה, הראשון מאז תקופה ארוכה, יחסית, ללא הוראה. ההחלטה הראשונה הייתה לשמור על גישה חיובית, ויהי מה. אצליח-לא אצליח, תהיה משמעת או לא תהיה, אאבד את קו המחשבה או אישאר ממוקדת, להשאר אופטימית ופשוט 'לזרום' עם היום. וזה עבד. בשיעור הראשון עם כיתה א' הרגשתי קצת 'חלודה' ואיכשהו לא 'אזרתי אומץ' ליישם את כל מה שכתוב במערך השיעור. אבל למען האמת, זמן רב מהשיעור נגזל ממני לטובת ארוחת העשר שהקטנטנים מתקשים לסיים ועל הורדתם מן הכיתה ואז על השלטת הסדר. אבל עדיין אני לא מצליחה לשחרר בתוכי את הבלם. אני יכולה לתכנן אינספור דברים מעניינים למדי או לכאורה, ובכל זאת משהו בי נשאר שמרני והססני ו.. אני לא מסוגלת. היתרון הוא שעליתי על הנקודה הזאת. בשבוע ההצמדה שמתי לב שמציק לי משהו במערכי השיעור שלי בכלל ולעומת האחרים בצוות. ופתאום הצלחתי לשים את האצבע על המטרד. איך אני מתגברת על זה? איך אני מצליחה באמת להלהיב אותם, איך להישאר 'מגניבה' מצד אחד אבל עם משמעת לתפארת? איך לדרוש משמעת מחד אבל לא להיות 'רס"ר בצהל' מאידך? אני צריכה את האתגר הזה שיותיר אותם חסרי נשימה מרוב התלהבות ומרץ. ולשם התחלה אני צריכה לאתגר את עצמי בהעזה .

אז הייתי קצת 'חלודה'. והיו רגעים שאיבדתי את הסבלנות לילדוד'ס ול'אבל הוא הרביץ לי' הבלתי פוסק הזה ... באמת, מה אני מ'מרום גילי' אמורה לעשות עם המידע הזה מאת ילד בן 6?! אני חושבת שאפילו אמרתי לאחד הילדים, 'מה לעשות, העולם אכזר'. מבט תמים ותמוה, תכול העיניים זיכה אותי מתשובה מובנת יותר, ובעל המבט התכול חזר למשחק תופסת הניתורים. נשמתי לרווחה... ולמרות זאת, הם הצליחו לשעשע אותי הפעם, ונראו קצת יותר עסוקים במשחקים השונים ובפעילויות מאשר בתלונות אחד על השני יחסית לפעמים הקודמות, ואני, להפתעתי, פחות הסתכלתי בשעון ולא נותרתי בלי משים עם 20 דקות עודפות בלי מעש על הנייר. אולי כי מלכתחילה תכננתי יותר פעילויות, ואולי כי טרחתי בכל אחד מן המערכים, הן עבור א' והן עבור ד', לתכנן פעילות 'בונוס'/צ'ופר/ספייר/קש הצלה או איך שזה לא ייקרא, כדי שיהיה לי משהו לשלוף מן הכיס. וגם, הדמיון שלי תמיד הולך איתי לכל מקום, והמיומנות להפוך כל חפץ בסביבה לכלי אימון/תרגול שמלווה אותי מהאימונים האישיים לא דועכת אלא רק מתפתחת במהלך לימודיי, בכל מקום ובכל הזדמנות. ההפתעה הנעימה יותר הייתה כשבכיתה ד' הילדים בקשו לשחק את אותו משחק הכדורסל המאולתר שבדיתי בן רגע נוכח מחסור במיקום לתרגל מיומנויות אתלטיקה איתם בשבוע ההצמדה ונותרנו חנוקים ומוגבלים באולם הבית-ספרי. 'הייתי מניאקית', ואילצתי אותם 'להכיר' כדוריד, אבל בלבי טפחתי לעצמי על השכם.

דבר נוסף שאני רוצה לומר כאן הוא שתמיד, חמש דקות לפני השיעור, למרות כל הגישה החיובית, בא לי לברוח כל פעם מחדש. 'שהשד יקח אותי', זה מה שאני חושבת בדרך לכיתה. 'מה אני אמורה לעשות עכשיו עם העם הזה, המשונה הזה, שנקרא ילדים '?- מחשבה שפוקדת אותי בראותם ישובים, נושאי מבט מלא ציפייה לעברי. ואז... אני פשוט מתחילה לדבר אליהם. והם מקשיבים. ואני לא חושבת... פשוט פוצחת בפעילויות שתכננתי. אולי מהוססות משהו, אולי מאולתרות יותר מדי, אולי באמת משעממות...אולי כל כך לא מחברות אותי לגילם. אבל השיעור מתרחש, והם שומעים לי, והם עושים. ומשהו הם לומדים. בין אם זה מה זה רגל ימנית ואיפה נמצאת השמאלית ואיך קופצים עליה, ובין אם זה למה חשוב להתחשב בכל אחד מחברי הקבוצה במשחק, ולמה חשוב לבקש סליחה כשדוחפים חבר, אפילו אם זה היה בהתלהבות ובהיסחפות של משחק דינאמי. ובסוף אני יוצאת משער בית הספר, מסמנת וי על עוד יום הוראה... אני מכניסה את המפתח לסוויץ' של האוטו ומשהו שם מסתובב וניצת... האם זה באמת עוד 'וי' על יום הוראה? או שלאט לאט ה'וי' הזה קורם עור וגידים ל'וי' עצום של נצחון ביני לבין עצמי?... שהשד יקח אותי. ההמשך יבוא.