| | 31/07/2018

הומניזם וחינוך גופני

כתב: ד"ר איציק רם

בואה של תקופת הרנסנס (הלידה מחדש), שנמשכה בערך מהמאה ה-14 ועד למאה ה-17, בישר על תנועת תחייה תרבותית, פילוסופית ואמנותית ברחבי אירופה. התנועה החדשה ביקשה להחזיר את עטרת החינוך היווני ליושנה, בהסתמכה על טקסטים עתיקים ועל המחשבה החינוכית בדבר חשיבות הגישה ההוליסטית, שאפיינה, כאמור, את החינוך היווני. מחשבה הרואה באדם ייצור שלם המורכב מגוף ונפש, שצריך לטפחם במקביל ולא אחד על חשבון השני. יתר על כן, במהלך הזמן הובן גם הקשר הגורדי שביניהם וההשפעה ההדדית שהם מקיימים זה על זו וזו על זה.

אז, גם באה לעולם המילה 'הומניזם', שהיא התוויה למערכת של עשייה חברתית-תרבותית שהפרט ניצב במרכזה, ושהחינוך הוא אחד משדות המשנה המרכזיים שלה. מערכת זו  שואבת את תוקפה מצרכיו של היחיד וכול כוונותיה ופעולותיה באות למעשה ממנו ושבות אליו מתוך ראיית רווחתו האישית כמרכז ההתעניינות החברתית-תרבותית הראוי ביותר. זרם החשיבה ההומאני מתבונן באדם במבט מקיף כיצור מורכב, שפרטיו מקיימים יחסי גומלין מפותחים בינם לבין עצמם, ועל כן הוא מסוגל להעריך נכונה את חשיבות עולם החינוך הגופני. האדם, לפי זרם חשיבתי זה, הוא מטרה כשלעצמה ולא נתין של כוח עליון, שעתיד להידרש לתת דין וחשבון בגין כוונותיו, מעשיו ו/או מחדליו בבוא יומו, ואף אינו אמצעי במערך הייצור של החברה, כפי שהוא נתפס להיות בעמדה כלכלית מרכסיסטית, או לבנת בנייה המרכיבה את יסודות הקהילה האזרחית בתפיסה הסוציולוגית הפונקציונליסטית.

 מעמדה של הפעילות הגופנית בתפיסה זו, לפיכך, הוא מעמד חדש, שלא היה מוכר במהלך ההיסטוריה האנושית מאז תחילת הספירה. הוראת החינוך הגופני נתפסת כאן כשליחות חינוכית של ממש, כי פעולות גופניות רבות, הנעדרות תכלית חיצונית לעצמן, ואשר אינן מקדמות למראית עין במישרין רכישת מיומנויות אינטלקטואליות ספציפיות וגם לא מקצועיות כלשהן, על אף שהן דורשות, ללא ספק, הפעלה מתמדת של חשיבה, הן בעלות ערך חינוכי הנושא משמעות מעצם עשייתן, שכן האדם כאישיות שלמה הוא מהות פסיכו-פיזית ואיננו רק אינטלקט חושב, או מחשב ויוצרו של עולם רוחני. למעשה, יש לו לאדם ארבעה ממדים: ביולוגי, סוציולוגי, קוגניטיבי ואמוציונאלי, ומכאן שכול פעולה שהאדם עושה שותפים לה כל הממדים הללו, ואף לא אחד מהם הוא פחות ערך או חשיבות ביחס לאחרים; ולכן, בהקשרי חינוכו הכללי של האדם כיצור שלם יש לתת את הדעת לארבעתם גם יחד.

יתר על כן, חלק לא מבוטל מן הפעילויות הגופניות-ספורטיביות בשיעורי החינוך הגופני, ובעיקר משחקי הכדור והמחבט הגדולים, מאפשרות לאדם התנסויות, אשר מחייבות, ולכן גם סביר שהן מקדמות, את האינטגרציה של כול יכולותיו השונות: הגופניות-תנועתיות, הנפשיות-שכליות-רגשיות והחברתיות. החינוך הגופני, הוא אפוא, חינוך הגוף על מגוון התנועות השונות שלו ובו-זמנית הוא גם חינוכו של האדם על עושר מרקמיו ורבדיו ההכרתיים-רגשיים -חברתיים. ולכך נקשרת באופן טבעי גם נקודת האותנטיות בחינוכם של צעירים, שהרי ילדים משחקים בחדווה , שכן האדם, כאמור, הוא יצור משחק על פי טבעו. הצעירים המשתתפים במשחק התנועתי חווים אותו כמכלול משמעותי. ההערכה במשחק היא פנימית והיא נובעת מעצם ההשתתפות הפעילה בו. משמעו של דבר הוא שכל שחקן מבין אם שיחק היטב או שלא היה במיטבו במהלך המשחק ולא תרם מספיק להישג הקבוצתי.

על כן, דייק הוגה החינוך, צבי לם, באמרו ש: "חינוך גופני הוא תחום חינוך המגביר את מודעותו העצמית של האדם לגופו ואת מודעותו העצמית באמצעות גופו" (לם, צבי 1992), במערבולת האידאולוגיות – יסודות החינוך במאה העשרים. ירושלים: מאגנס, האוניברסיטה העברית, עמ' 134).  

בנוסף לכך, בעקבות השתנות התפיסות המקובלות בהקשרי היכולות ההכרתיות האנושיות נהוג היום להתייחס אל האינטליגנציה של האדם כאל מהות בעלת מבנה גבישי, המורכב מכמה פאות (ראה: גרדנר ,1996). ובהינתן עובדה זו, הרי פעילות גופנית, ובעיקר זו המשחקית-תנועתית המורכבת, שתכניה דורשים בפירוש שימוש באינטליגנציות המרחבית והגופנית-תנועתית, אשר מגולמות במפת האינטליגנציות החדשה, ראויה בהחלט להיחשב לסוג של פעילות, הפונה גם אל צדדים הכרתיים- חשיבתיים של האדם, שפעילויות לימודיות כלליות אינן מגרות אותן ברגיל, ולכן הן נעדרות בתהליכי לימוד המתרחשים בכיתת הלימוד. ומפיאז'ה למדנו, שהיכולות הטבעיות השונות של האדם, המגולמות במה שהוא כינה "סכמות", מוצאות מן הכוח הביולוגי אל הפועל הסביבתי-מציאותי באמצעות גירויים, שהמערכת החינוכית, בין שאלה ההורים, בין שהמחנכים במוסד החינוכי ובין שזה גורם חברתי אחר כלשהו, מספקים למתחנכים. נראה שההשתתפות בפעילויות גופניות, כאלו שהילד מעורב בהן בשיעורים לחינוך גופני, יכולות לספק לילד מסגרת למידה בה הוא יכול לטפח את כישוריו החברתיים, הקוגניטיביים והרגשיים, וזאת בנוסף לכישוריו הגופניים.