| | 12/07/2018

המשך קריאה - אצה לו הדרך – פרופ' יואב מקל

מאת: ירדן הר לב

תמלול הראיון: מטר אוחיון

רגלו על העליונה

פרופ' יואב מקל, המוכר לכולנו כראש בית ספר לחינוך גופני במכללה האקדמית בוינגייט, היה ספרינטר מצטיין בשנות ה-70 ששיחק בעמדת החלוץ של הפועל חדרה בליגת העל לנוער. בדיוק כמו כל חבריו, אהב לשחק משחקי כדור, ולמרות שהיה מככב באליפויות האתלטיקה של בית הספר הוא תמיד העדיף לחזור למגרש הביתי – מרגש הכדורגל.

בהיותו נער בשישית ובשביעית, איש לא הבחין בכישרונו יוצא הדופן, ואף מחשבה על קריירה מקצוענית לא עלתה לתודעה – שלו או של מאמניו. כשסיים את לימודי התיכון התגייס לצה"ל - "בצבא הייתי חייל קרבי, לא היה זמן להתאמן ולא הייתי מספיק טוב בכדורגל בשביל להישאר, עזבתי את הספורט".

בשנת 1978, לאחר שהשתחרר מהצבא, החל את לימודי התואר הראשון בוינגייט. במהלך השנה השנייה ללימודים הוא נזכר: "ואז פה, בשיעורי אתלטיקה, קרא לי המורה לאתלטיקה, סטפן קובלסקי ז"ל, ואמר לי 'קאקר בוא תתחיל להתאמן', ככה במילים האלה. האמת שהייתי טוב והייתה לי מהירות ברגליים, גם בכדורגל השתמשתי בזה". יואב כנראה לעולם לא ישכח את אותו משפט, ארבע מילים שהפכו בחור בן 22.5 לאתלט מתחיל, בזמן שאתלטים אחרים בני גילו נמצאים עמוק בתוך הקריירה הספורטיבית שלהם. תוך זמן קצר, הצטרף לקבוצת "אסא תל אביב" תחת שרביטו של המאמן עמוס גרודז'ינובסקי, צעד שסימן באופן רשמי התחלה של קריירת ספורט חדשה.

כשרצון פוגש כישרון

לאחר שנכנס למסגרת אימונים מסודרת, פנתה אליו קבוצת נעוריו, הפועל חדרה, בבקשה שיחזור לשחק כדורגל. אולם בשלב הזה, לנער המתבגר כבר היתה אהבה אחרת: "האתלטיקה הייתה דבר שמאוד סיקרן אותי, והרגשתי שמציתי שם (בכדורגל) את הפוטנציאל שלי. מאוד אהבתי את אימוני הריצה, היו אלו אימונים ברורים ומדויקים, שידעתי מה אני צריך לעשות. ראיתי את עצמי מתפתח כאתלט", מספר יואב.

 

 

 

 

 

 

על אף שהיה רק בתחילת דרכו, ההישגים לא איחרו לבוא. "בריצת 100 מטר הראשונה שלי בהדר יוסף, עשיתי תוצאה של 10.5 שניות", משחזר יואב. "כשהתחלתי להתאמן הייתי בטוח שתוך חודשיים-שלושה ארוץ 10.1 שניות ואהיה אחד הרצים הטובים בעולם, אבל אז זה הלך ונעשה יותר ויותר קשה". כיום, כפרופ' לפיזיולוגיה של המאמץ וכושר גופני, יואב מסביר מדוע היתה סטגנציה ביכולת לאחר שעשה קפיצת מדרגה כה גדולה - "אחד מעקרונות האימון נקרא 'חוק התמורה הפוחתת' ולפיו בשלבים הראשונים של האימון קצב ההתקדמות גבוה וככל שרמת הכושר הגופני שלנו עולה, מידת השיפור פוחתת". בסוף שנתו הראשונה ללימודים, החל להתחרות גם בחו"ל, דבר שגרם לו להבין שיחסית לרמה באירופה עליו להשתפר כדי להתבלט כמו בארץ.

5 שנים של תהילה

חמש שנים שבין 1979-1984 היו שנות הקריירה של יואב כאתלט מקצוען. תקופה, שלדעת מומחים, עשויה להיחשב מאד קצרה בכל קנה מידה (לשם השוואה, קריירה של אתלט מהשורה הראשונה נמשכת בממוצע 15 שנה). עם זאת, בשנת 1981, בשנה שסיים את לימודיו בוינגייט, הוא כבר היה אלוף ישראל בריצת 100 מטר ושנתיים לאחר מכן, 1982-1983, היה אלוף ישראל גם בריצת 200 מטר. בכל תחרות עשה גם שיא ישראלי, שהחזיק לפחות כמה חודשים ולפעמים אפילו כמה שנים. למשל – השיא שלו בריצת 400 מטר (47.7) החזיק 4 שנים. עד היום, תוצאותיו של יואב מופיעות ברשימת 50 הרצים הישראליים הטובים ביותר בכל הזמנים.

כמו כל ספורטאי, נדרש יואב להתמודד במהלך הקריירה עם הצלחות וכישלונות. למרות שלעיתים נדמה כי התמודדות עם הפסד קשה יותר מהתמודדות עם ניצחון, יואב מעיד שההפך הוא הנכון: "האתלטיקה אז קיבלה סיקור תקשורתי מאוד גדול וזה שם עלי המון עומס פסיכולוגי. הייתי סטודנט בוינגייט, כולם סגדו לי ופיארו אותי. הייתי מוכר. המורים באו לקראתי אפילו שלא ביקשתי כלום. מצד שני, כל תחרות שלא ניצחתי היו מתחילים לחשושים והייתי מתחיל להיכנס ללחץ. הרגשתי עומס של מחויבות וציפיות ואז התחיל להיות לי לא כיף. שמו עלי זרקור מאוד גדול וזה הכביד. למעשה, נחשפתי לכל הצדדים האלה די מהר ובלי הכנה".

לפני 35 שנה, ספורטאי ברמה גבוהה לא זכה לליווי מקצועי בהיבטים פסיכולוגיים, תזונתיים, טכנולוגיים ורפואיים - "אז לא הייתה 'מקצוענות', היה רק מאמן שנתן את מה שיכול. אני כמובן לא מאשים אף אחד משום שמדע הספורט אז לא היה מפותח כמו היום", מדגיש יואב. 

החלום האולימפי

בשנת 1983, כשכבר היה ספורטאי בכיר, נכלל יואב בסגל האולימפי של ישראל לקראת המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1984. באותה שנה, החליט לנסוע ללמוד תואר שני בקולג' בארה"ב בתקווה שיצליח לשפר שם את הישגיו ולהבטיח את מקומו במשלחת הישראלית שנה לאחר מכן. מבחינתו, היה זה ניסיון אחרון לפני פרישה. בעודו בקולג' בניו יורק, 'במרחק ריצה של מאה מרתונים' מהאצטדיון האולימפי בלוס אנג'לס, יואב גילה שהוא מתקשה לעבור מעל משוכה אנושית, שעבורו היתה דמות מאד משמעותית. "היה לי ריב עם המאמן שלי על מה אני הולך להתמקד. אני רציתי להתחרות בריצת 100 ו-200 מ' והוא רצה 200 ו-400. הוא צדק. לא היתה לי מספיק מהירות ברגליים ל-100 מ', אבל היה לי מספיק סגנון וגודל כדי לרוץ 400 מ'. אימונים ל-400 זה רצח. לא היה לי בסיס או הכנה לזה, וגם לא את האישיות הדרושה. אמרתי לו 'עמוס - או שאני עושה 100, 200 או שניפגש בשמחות'. הוא אמר לי - 'איך שאתה רוצה, אבל אם אתה רוצה משחקים אולימפיים זה רק 400'. הוא צדק". למעשה השניים מעולם לא הגיעו להסכמה באיזה מקצוע עליו להתמקד לשם הגשמת החלום, ובסופו של דבר, למרבה הצער, יואב לא הצליח לעמוד בקריטריון. בחצי חיוך הוא מוסיף: "פגשתי את המשלחת הישראלית בשדה תעופה, כי עבדתי שם כדי להתפרנס".

אחרי החמצת הקריטריון האולימפי, החלו לרוץ בראשו מחשבות על הפרישה. "זה די הכתיב לי את סיום הקריירה, הייתי אומר".

אין מקל קסמים

יואב לא מתכחש לכך ששנא את האימונים לריצת 400 מ', למרות שהצליח לשבור את השיא הישראלי, בהיותו בן 27, במהלך לימודי התואר השני בארה"ב - "היה לי מספיק כישרון כדי להצליח ברמה הלאומית. עשיתי תוצאה של 47.7 שניות, אבל בשביל להיכנס למשחקים האולימפיים הייתי צריך 46.7. שניה ב-400 מטר זה המון". ובכל זאת, החלוץ מחדרה המשיך לחפש תשובות, בסקרנות ובעקשנות, לסיבה שמונעת ממנו להיות אתלט טוב יותר. "היו לי הרבה שיחות עם המאמן שלי ומומחים אחרים, משום שהטריד אותי מדוע אני לא ממשיך להתקדם. הבנתי שכנראה משהו במוכנות הפיזית והפסיכולוגית שלי לא מאפשר לי לעשות זאת מעבר לרמת ביצוע מסוים. הגוף שלי לא הצליח לשאת את העומס הזה, התחלתי להיפצע עד שנעצרתי".

המחשבות על התפתחות אקדמית היו שם כל הזמן. הקולג' היה מקום אידאלי עבורו, לשילוב בין שני העולמות, ועם זאת היו לא מעט התמודדויות. "הגעתי לניו יורק בלי פרנסה והייתי צריך לעבוד. היה לא קל מהרבה בחינות – ללמוד באנגלית, להתאמן בשלג ובקור עם מאמן שלא ממש ראה אותי, כי הייתי נספח שלא מתחרה בשביל האוניברסיטה. היה לי נורא קשה. אמרתי שאם אני רוצה להחזיק מעמד, עלי להבין שרוב הקריירה הספורטיבית שלי נמצאת מאחורי ולא מלפני, ולכן עלי לחשוב על התקדמות ב-30-40 שנה הבאות, ובשבילי - זו האקדמיה". בלב שלם הגיע לתובנה שעליו להקדיש את מרב זמנו ללימודים ולעבודה, בעוד שהאימונים יאלצו להיות בגדר תחביב בלבד.

בשנת 1985, לאחר שעשה גיחה קצרה לישראל ושימש 'שחקן חיזוק' במכבייה ה-12 בתחרויות 4*100 ו- 4*400, יואב החליט לפרוש סופית. אין לו רגשות חרטה, אולם ניתן לשמוע את הכיסופים שמתנגנים מתוך גרונו: "אני חושב שזה היה שיקול נכון, אבל התגעגעתי לאימונים. כשנסעתי לניו מקסיקו לעשות את הדוקטורט, הייתי עוזר מאמן של קבוצת האתלטיקה לנשים באוניברסיטה שבה למדתי, ולמרות שכבר לא הייתי אתלט מקצוען, כל כך התגעגעתי שהמשכתי להתאמן איתן".

בא הביתה

הגעגועים לפלאפל היו נשגבים, מכדי שיסכים להישאר ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". עם חזרתו לישראל בשנת 1992, אף על רצונו להמשיך במקצועו כמאמן אתלטיקה, מהר מאד הבין, כי להתפרנס מאימון בישראל זה כמעט בלתי אפשרי. בנוסף לכך, שילוב בין אימון למחקר זה לא דבר כל כך פשוט. תובנה זו הובילה אותו לבחור באקדמיה. שנותיו בארה"ב כסטודנט לתואר שני ושלישי ועובדת היותו ספורטאי מקצוען, תרמו רבות להתפתחותו המקצועית כחוקר בתחומי הפיזיולוגיה והאימון. "באופן כללי, הבנתי מהי משמעת עצמית. דבר שלא היה לי פעם. באתי מחדרה, שחקן כדורגל, לא היה לי דבר כזה. דרך הספורט למדתי מה זה להיות מחויב, להציב יעדים ולעבוד על פי תכנית", מספר יואב ומוסיף, שהסקרנות המקצועית שלו התעוררה בו, דווקא בין האינטרוולים של האימונים - "4 פעמים ריצה של 300 מטר ואתה רואה כוכבים מרוב סטרס. ברגעים האלה של הקושי, אמרתי לעצמי – 'אני רוצה לבדוק את זה' וסביב זה פיתחתי את הקריירה שהפכה להיות דרך חיים". בשנה זו הוא החל לעבוד במכללה כמרצה לפיזיולוגיה של המאמץ, כושר גופני ואתלטיקה קלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בחזרה לעתיד

במבט לאחור, יואב מסכם את הקריירה הספורטיבית שלו כחוויה מעצבת, ולא מרגיש שהיה יכול להתנהל אחרת. הוא מאד אהב להיות בשטח, והמחקרים הראשונים שלו אף נעשו על אתלטים שאימן. עם זאת, לא ראה את עצמו כאיש אקדמיה-שטח והחלום האקדמי שלו היה להיות 'מאמן מדעי'. אבל אם נחזור לרגע לעברו הרחוק יותר, לאתלט שבו - זה שהעריץ את קארל לואיס - הוא בכל זאת תוהה עד היום מה היה אילו היה מתאמן בארה"ב באותן שנים קריטיות של ניסיון קביעת הקריטריון האולימפי, אם היה לו סיכוי גבוה יותר להגשים את החלום. "עמוק בפנים אני מאמין שכן, אבל אני לא מאשים את המאמן שלי. היתה לנו פה מעין ביצה ישראלית ולא נחשפנו לנעשה בעולם. אדם שרק בגיל 22 וחצי מתחיל להתחרות ולממש את עצמו, זאת פשלה של המערכת".

עם הפנים קדימה, כפרופ' למדעי הספורט, יואב מדגיש שמחובתנו לאתר מוקדם ככל האפשר את אותם ספורטאים צעירים שכדאי להשקיע בהם – במימון, בטיפוח ובעבודה קשה – כפי שמשקיעים בפיתוח כל משאב לאומי אחר.