המשך קריאה - ואז הגיעה פולי

כתבה: ירדן הר לב

תמלול: מטר אוחיון

מעץ תפוחים לא נופלים אגסים

פולי נולדה למשפחת של ספורטאים - אבא כדורסלן מקצוען ואמא שחקנית נבחרת בולגריה בכדורעף. מלבד הגובה, היא ירשה מהוריה כשרון יוצא דופן ואהבה בלתי נגמרת לספורט, שהובילו אותה בגיל כה צעיר לבחור בין כדור לבן לבין כדור כתום. "כל אחד מהורי משך לכיוון שלו – אבא רצה כדורסל ואמא רצתה כדורעף, אבל אני בכלל בחרתי לשחק טניס. התחלתי לשחק בגיל 10 ומאד אהבתי את זה", פולי מספרת. לאמה היו תכנית אחרות באשר לעתידה וכעבור שנה וחצי ניצלה את ההזדמנות כאשר התחלף מאמנה של פולי והעבירה אותה לזירה שלה. היה זה "שגעון הילדות" קצר ובמבט לאחור, טוב שזה נגמר.

כשהיא רק בת 12, עזבה פולי את הבית ועברה לגור בבית המאמנת של אמא שלה, השוכן בעיירה רחוקה כ-100 ק"מ ממשפחתה. "היא אמרה לאמא שלי 'אני רוצה את הבת שלך'. היא בכלל לא הכירה אותי, רק את אמא שלי אבל כמו שאומרים - מעץ תפוחים לא נופלים אגסים אז היא פשוט לקחה אותי", משחזרת פולי.

"לא ידעתי מי זאת, רק שיש לה ילדה אחת. עד היום אני חושבת שהיא לקחה אותי אליה, כדי שתהיה לביתה חברה. לא הכרתי אף אחד, והייתי צריכה להסתגל לעיר חדשה, בית ספר חדש וכמובן קבוצת כדורעף חדשה".

אריזה משפחתית

נראה כי המעבר לסביבה חדשה, השפיע על פולי לטובה. היא היתה תלמידה מחוננת ובשנה אחת סיימה את לימודי כיתות י"א-י"ב. פולי מוסיפה בחיוך רחב: "היה לי משעמם בבית ספר, וגם לא היה לי זמן ללמוד בגלל האימונים, אז סיימתי הכל בשנה אחת". בגיל 16 כבר למדה באוניברסיטה ובגיל 20 סיימה את התואר הראשון. "למאמנת שלי היה חשוב, שמעבר לכדורעף נהיה גם מלומדות. סיימתי את הלימודים בהצטיינות לפני כולם". כמו בלימודים, גם באימונים עלתה פולי על דרך המלך. בגיל 16 עברה לשחק בקבוצה של הבוגרות והרוויחה משכורת פי שניים מאמה, שהייתה אז מורה לחינוך גופני.

פולי היא אחותה הבכורה של אנני, הקטנה ממנה בשנתיים וגבוהה ממנה בשניים (ס"מ). אחותה, בשונה ממנה, לא נשמה וחלמה כדורעף בילדותה, ורק בגיל 14 החלה לשחק בעקבות לחץ משפחתי. "ספורט לא היה טבוע בתוכה, אמא שלי הכריחה אותה לשחק. בצעירותינו לא שיחקנו יחד, כל אחת בקבוצה אחרת ובמקום אחר". כעבור כמה שנים, נפגשו השתיים לראשונה במגרש המשחקים ושיחקו האחת מול השנייה, כל אחת בקבוצתה. אמן ישבה בקהל ועודדה, אולם רק את אחת מבחירות ליבה. "היא כל הזמן עודדה את אחותי עד שהסתובבתי אליה ואמרתי לה 'אמא - נו מה איתי?' אז היא ענתה לי 'זה בגלל שהיא צעירה ממך'. נורא נעלבתי מזה".

שיחקה לה השעה

בשנת 1999, הגיע לבולגריה מאמן נבחרת הנשים של ישראל בכדורעף, יוסי גבע, שבאותם ימים אימן גם את מכבי רעננה בכדורעף – קבוצה מובילה, שהיתה מועמדת לזכייה בתארים. מטרת ביקורו היתה לאתר שחקניות מוכשרות ולהביאן לארץ. "ליגת הכדורעף בבולגריה פעלה אז לאורך שבוע, ויוסי הגיע כדי לצפות בכל השחקניות בעת ובעונה אחת. הוא חזר לארץ עם חוזה לשתי שחקניות, אני הייתי אחת מהן".

פולי עברה מיד לישראל, והצטרפה לקבוצת הכדורעף של מכבי רעננה. למעשה היה זה המעבר המשמעותי השני שעשתה בחייה, בתוך פחות מ-8 שנים, תחילה כילדה בת 12 ובהמשך כבחורה צעירה בת 20. "התאים לי מאד לעבור לישראל, כל שחקנית חולמת לשחק בחו"ל במהלך הקריירה שלה", מדגישה פולי ומוסיפה: "למרות שהייתי מאד צעירה ועד אותה נקודה לא שיחקתי הרבה זמן כדורעף, אמרתי לעצמי 'זה רק חוזה ראשון, ואם התנאים והמשכורת מתאימים לי, אז בעצם למה לא?'. מה שכן, אמא שלי מאד חששה מהמצב הביטחוני ששרר בישראל באותם ימים, וחשבה שאנשים פה חיו באוהלים ושילמו בגמלים".

כל ההתחלות קלות

המהומות והפיגועים שאפיינו את ישראל בשנת 2000, לא הפחידו את פולי. היא היתה כל כך ממוקדת מטרה, ששום מאורע לא עצר מבעדה להתקדם בדרכה. "בפעם הראשונה שנסעתי באוטובוס בישראל ישב לידי חייל עם נשק והייתי מאד בלחץ. אבל מהר מאד הבנתי שזה חלק מ'הנוף הישראלי' וזה לא הפריע לי יותר".

סיפורה של פולי הוא דוגמה להתאקלמות מוצלחת של עולה חדשה בישראל. "כשהגעתי לכאן הרגשתי כמו בגן עדן. קיבלו אותי מאד יפה ברעננה, ואני מודה שלא ציפיתי לקבלת פנים שכזו. אהבתי מאד את הקלילות והמשפחתיות, באירופה אי אפשר לבוא סתם למישהו הביתה. עד היום אני זוכרת שיוסי גבע היה נותן לי להתקשר לאמא שלי בחו"ל כדי לספר לה שניצחתי".

עם עובדות לא ניתן להתווכח, והרי שמאותו יום פולי לא עזבה את הארץ. בעשור הראשון שלה בישראל, היא שיחקה במכבי רעננה ושימשה קפטנית של הקבוצה. במהלך תקופה זו זכתה בשלל תארים, בניהם חמישה גביעי מדינה (2000, 2001, 2008, 2009, 2011) ושלוש אליפויות (2005, 2009, 2011).

רגע לפני שנעוף קדימה במרוצת השנים, לא ניתן להתעלם מהסיבה המרכזית, שבזכותה פולי החליטה להשתקע בישראל ולהקים משפחה. 4 שנים לאחר עלייתה ארצה, נולד לו סיפור אהבה אמיתי שהשתלב בקריירה הספורטיבית שלה כמו כדור ליד. "סיפור ההיכרות שלי עם בעלי הוא מוזר, ממש כאילו לקוח מסרט. אחרי שנתיים ששיחקתי במכבי רעננה, היה לנו משחק ראווה בו שיחקנו מול קבוצת שוטרים גברים ממשטרת מרכז. במהלך המשחק נתתי הנחתה שפגעה באחד השחקנים. אותו בחור הוא היום בעלי ליאור". משם התחיל קשר בין השניים שהתפתח לחתונה ולהקמת משפחה. כיום, פולי היא אמא לשני בנים, תומר ודניאל.

פרויקט זלינגר

לאחר שהתחתנה ניסתה פולי לקבל אזרחות ישראלית, אולם נתקלה בלא מעט קשיים. בשנת 2006, זומנה למיונים לנבחרת הנשים של ישראל בכדורעף, בהובלתו של המאמן אריה זלינגר, אותו הכירה הודות לשמו הידוע בזירה הבינלאומית. "המאמן שלי היה הולך עם תמונה של זלינגר בכיסו. בתור שחקנית בת 17 כל הזמן ראיתי את התמונה שלו והוא היה נוהג לומר לי 'את רואה את האיש הזה? הוא אגדת כדורעף'. בזכות זלינגר, המאמן שלי היה מאמן אותנו בשיטות משחק אחרות", פולי חושפת בפנינו סודות מחדר ההלבשה בבולגריה.

מצידה, להתאמן תחת שרביטו של זלינגר לא היה אחת ממטרותיה. עם זאת היא מתוודה: "שזלינגר הגיע לארץ לאמן את נבחרת ישראל אמרתי לעצמי 'אלוהים ישמור, זה האיש מהתמונה'. הייתי בת 28 עם תינוק בן חצי שנה ולא חשבתי שאחזור לשחק אחרי שילדתי ילד. אבל סיקרן אותי לראות מי זה האיש הזה. כל השנים האכילו אותי עם האגדה הזו – אז פשוט אמרתי שאני באה".

פולי התקבלה לסגל הנבחרת בידיעה שאיננה יכולה לשחק במשחקים רשמיים, אלא רק להתאמן, משום שעדיין לא היתה לה אזרחות ישראלית. "נכנסתי לקבוצה בתקווה שכל הסיפור הזה יסתדר. הבטיחו לי שיעזרו לי גם בקליטה. אחרי שנתיים, קיבלתי סוף סוף אזרחות ישראלית משר הפנים דאז מאיר שיטרית". אמנם עד אותו יום גדול, פולי ישבה שנתיים על הספסל ולא שיחקה באף משחק אפילו לא במוקדמות אליפות אירופה שהתקיימו בישראל באותה שנה. "פשוט חיכיתי וקיוויתי", היא נזכרת. בשנת 2009 החלה לייצג את נבחרת ישראל בכדורעף בכל המשחקים והגיעה איתה להישגים יפים. הגדול מבניהם היה בשנת 2011 כאשר העפילה הנבחרת, לראשונה מזה ארבעים שנה, לאליפות אירופה.

האיש בתמונה

התקוות והציפיות לייצג את ישראל עם נבחרת הכדורעף במשחקי לונדון 2012 ולאחר ארבע שנים במשחקי ריו 2016, היו שם כל הזמן. הקריטריון היה מאד קשה עבור רמת הביצועים של הנבחרת, ובסופו של דבר לא זכתה פולי בתקופתה כשחקנית להגשים את החלום האולימפי, אולם היא איננה מרגישה החמצה במידה רבה. "ברור שזו אכזבה שלא הגענו למשחקים האולימפיים, אבל יחד עם זאת הגענו לאליפות אירופה והתכוננו לאליפות עולם. היו מטרות בדרך, שתוך כדי התווספו, וכן הצלחנו ליישם אותן. זה סוג של חלום לכל ספורטאי".

בגיל 33, לאחר ששיחקה 7 שנים בנבחרת ישראל, החליטה פולי לסיים את הקריירה המקצוענית ולהמשיך הלאה. אם תשאלו אותה, היא תאמר בכנות שהפרישה הגיעה מעט מוקדם מכפי שציפתה. "אני חושבת שיכולתי לתת עוד, למרות הגיל. הייתה איזו בשלות מנטלית וכושר גופני, שיכולתי למשוך עוד שנה או שנתיים. גם אם לא לשחק בשישייה הפותחת אבל לפחות לתת דוגמה לבנות הצעירות". יתכן ובמקום הזה פולי מביעה מעט חרטה. על קצה המזלג, פולי משתפת מה הוביל אותה לקבל את אותה החלטה: "הייתי בהריון בחודש רביעי בזמן שהנבחרת התכוננה לאליפות העולם. השישייה שלנו, שאני הייתי חלק מרכזי בה, הייתה כל כך משומנת - פיזית ומנטלית, עד כדי כך שחודש לפני שלב המוקדמות היו לי מחשבות לעשות הפלה. עם זאת, למרות שהייתי בשיא ההתפתחות המקצועית השלי, החלטתי שזה לא יקרה ואין סיכוי שאפיל את התינוק. עד חודש שישי הגעתי כל בוקר לאימון, שטפתי לבנות את האולם ומסרתי להן כדורים. הרגשתי מחויבות לקבוצה. כל השחקניות שלא היו אימהות לא הבינו אותי והרגשתי סוג של בגידה. אף אחת לא דיברה איתי במהלך ההיריון, רק המאמן זלינגר התקשר אלי כל חודש ושאל אותי מתי אני יולדת".

חודשיים לאחר שילדה בניתוח קיסרי, פולי כבר היתה על המגרש. הגעגוע לפרקט והמחויבות לקבוצה היו בלתי ניתנים לעצירה, כמוה. "באימון הראשון בקושי הצלחתי לקפוץ, הכושר הגופני שלי היה מאד נמוך. אבל כשחסמתי את השחקנית הכי טובה בנבחרת, זלינגר בא ואמר לי 'אני גאה בך' ואת זה אני אזכור לו לעד. זו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי ממנו אי פעם". פולי המשיכה לשחק בנבחרת ואף חזרה לשישייה הפותחת. במקביל, עזבה את מכבי רעננה אחרי 10 שנים מוצלחות ועברה לקבוצה היריבה בקריית אתא, אותה אימן עוזר נבחרת ישראל דאז גל גלילי. יחד זכו בגביע המדינה. כעבור שנתיים פרשה פולי - באופן סופי.

מעבירה את זה הלאה

פולי, שסיימה בראשית דרכה הספורטיבית את לימודי התואר הראשון בחינוך גופני, החליטה לאחר הפרישה שהיא רוצה ללכת בדרכה של אמה ולהיות מורה. בחוויה שלה כספורטאית, הספורט הקנה לה רשת של ערכים לכל החיים, ובדיוק כמו שהיא מחנכת את בניה, כך שאפה לחנך ילדים רבים במסגרות חינוכיות נוספות. כמורה לחינוך גופני בבית ספר יסודי 'מרחבים' בפרדס חנה, היא מקפידה מאד על גישה חינוכית וערכית ביחס לספורט ונוהגת לומר לתלמידיה: "לא חשוב לי מי ספורטאי טוב, קודם תהיו ילדים טובים, חברים טובים ותשמרו על הכללים. אחרי זה נראה מה אתם שווים בספורט". בנוסף להיותה מורה בבית ספר כבר 6 וחצי שנים, החלה לעבוד לפני 4 וחצי שנים גם כמורה לכדורעף במכללה האקדמית בוינגייט, וכן לאמן כדורעף במסגרת חוג בית ספרי בישוב פרדס חנה.

כבר קרוב לשש שנים היא לא משחקת כדורעף כלל. ולמרות שלעיתים מדגדג לה לחזור למגרש היא החליטה שתלתה את הנעליים וזהו, זה נגמר. כיום בגיל 40, עם תואר שני בחינוך גופני לילדים עם צרכים מיוחדים, היא מתמקדת בהקניית ערכים חינוכיים לילדים ולמבוגרים העוסקים בספורט ומחנכים לספורט. "אני שמחה מאוד שאני מלמדת את סטודנטים במכללה, משום שכך אני יכולה להעביר להם את החיידק הזה שנקרא 'מורה לחינוך גופני' בצורה הכי אותנטית, תוך מתן דוגמאות מהשטח כמי שהיתה ספורטאית הישגית וחיה את ערכי הספורט בכל גופה".

פולי ארזי